פעמוני הכנסייה צלצלו בקול עמום. תקתוק השעון נשמע חזק בשקט
השורר במקום.
גבר נכנס. שיערו הבלונדיני היה דבוק לראשו, פרצופו עכברי
ועיניו המימיות ברקו ברגשות מעורבים.
הכומר אינו יודע מדוע פיטר מגיע לכנסייה בכל יום, בדיוק בצלצול
האחרון של הפעמונים, בחצות.
פיטר לא מתוודה בפניו. הוא יושב על הספסלים, שפתיו נעות ללא
קול. מדי פעם הוא מביט מבט הססני אל הכומר היושב מאחורי
הסורגים, אך במהרה מסתובב והולך מהמקום ללא מילה. איש לא יודע
מהי סערת הרגשות אשר מתחוללת בליבו. איש לא יודע. פיטר לא
מספר. הוא מספר רק לאלוהים. אלוהים ישמור את סודו, אלוהים
מבין.
הכומר לא יבין. הוא לא גרם לרצח של חברו הטוב ביותר ושל אשתו.
אבל זו לא אשמתו. מי יודע מה הייתה הרגשתו כשראה את לילי מנשקת
את ג'יימס? הוא עקב אחריהם, הוא ראה אותם אוהבים בלהט וליבו
התנפץ בקרבו. הו, אילו היא רק הייתה יודעת. ג'יימס מעולם לא
השתנה, לילי. הוא נשאר כשהיה. אבל לילי לא רואה, עיניה עצומות
כשיכורה מאהבה. היא התחתנה איתו.
פיטר סירב בנימוס להצעה להיות אחד השושבינים. הוא תירץ בכך
שסיריוס ורמוס יספיקו. הוא לא זוכר כמה כוסות וויסקי אש שתה
באותו יום. אף מבעד לענן השכרות יכול היה לחוש את הדיכאון, את
הזעם המפלח את גופו. הוא לא היה יכול להילחם נגדם, היה חלש
מדי. באותו יום ניגש לאדון האופל בהצעה שאי אפשר לסרב לה.
למחרת ראשו כאב, כאב כמו שלא כאב מעולם. כאב פילח את ראשו,
והוא הרגיש טוב מאוד את הבחילה. אבל שום דבר לא השתווה לכעס
שלו על עצמו. בלילה שבאותו יום הלך בפעם הראשונה לכנסייה.
ללילי וג'יימס יש ילד. הבטן של לילי גדלה. היא תלד בעוד חודש
לערך. סיריוס יהיה הסנדק. פיטר הלך גם באותו לילה לכנסייה. הוא
כבר רגיל לכך, רגיל למבטי הכומר הננעצים בו. רגיל לשקט. רגיל
לרוח השורקת המכה באוזניו.
הארי נולד. פיטר לא בא לחגיגה. לילי נראית קורנת יותר מתמיד.
היא לא שומעת את ג'יימס וסיריוס הצוחקים על גורלו של סנייפ.
שנה של סבל וייסורים עברה על פיטר. הוא כל יום ציפה לשעת חצות,
לצלצולים המתנגנים באוזניו.
לילי וג'יימס הסתתרו. סיריוס הוא שומר הסוד. סיריוס מעביר אל
פיטר את תפקיד שומר הסוד. פחדן. באותו יום וולדמורט מצא אותו.
הוא תבע לדעת איפה לילי וג'יימס. פיטר ידע שלא תהיה לו תועלת
בלהרוג אותו. הוא לא ידע למה ציפה, אך לא לזה... המילה עוד
התגלגלה באוזניו, מותירה מאחוריה שובל של כאב וייסורים.
"אימפריו"

פיטר מעולם לא היה חזק במיוחד. המילים נפלטו מפיו ללא שליטה.
מעל כל האווריריות והרוגע נשמע קול קטן בראשו. "אתה לא יכול...
הם החברים שלך... אלה לילי וג'יימס, פיטר! אתה לא יכול!"
הקול הזה היה שם, לאורך כל שנות הסבל שבהן היה תחת הקללה. אבל
הוא היה חלש מדי. אולי לא רצה לרדת מהשפעת הקללה ולהיחשף לעולם
האמיתי. הוא ראה במו עיניו את וולדמורט הורג את לילי וג'יימס.
אך למרות הקול הקטן שהתחזק עד כדי כאב תמיד הייתה שם גם האש...
אש הקנאה, אש הזעם והכעס. האש אולי תדעך, אך לא תיכבה לעולם.
אך למרות כל השפעת הקללה, היה דבר שלו התנגד פיטר בכל כוחו,
ואת זה וולדמורט לא היה יכול לעצור. אף על פי שהיה תחת
אימפריוס וקולו המצמרר של אדון האופל נשמע בראשו לאורך כל אותו
זמן, פיטר כל לילה הלך לכנסייה, בצלצול האחרון של הפעמון
בחצות. עברו ימים, חודשים ואף שנים. פיטר ידע שכשישתחרר אף אחד
לא יאמין. הכול נראה לפיטר יבש וחסר טעם. יתכן כי לא היה לו מה
להפסיד יותר.
שנים רבות מספור עברו, וכל יום פיטר הלך לכנסיה. ימי הקיץ
הגיעו, וחום מתוק התפשט באוויר.
הוא לא הבין כיצד היה לו האומץ הזה. השעה הייתה אחת עשרה וחצי
כשהקול המצמרר אמר לו לבוא מיד. הוא לא ידע איך היה לו הכוח,
אבל הקול הקטן התחזק, דוחק את קולו של אדון האופל לפינה. לפתע
הקול נעלם. אויר הלילה מעולם לא היה מתוק יותר בעיניו. הוא היה
חופשי.
אך לא נותר לו זמן רב ליהנות. המבט המוכר הופיע מולו. העור
הלבן, הסדקים הצרים שהיו כעיניים.
שרביטו לא היה עליו. הוא הרגיש חלול וריק. אין לו מה להפסיד
כעת. הכול נראה כל כך איטי. הקללה הגיעה אליו כנחש מתפתל,
פוגעת בחזהו ומרוקנת את נשמתו. הוא כלל לא הרגיש שנפל. לא
הייתה בו עוד רוח חיים.
הפעמון צלצל צלצול אחרון לשעת חצות. הדלת נפתחה בסערה, אך רק
משב רוח קל נכנס אל תוך הכנסייה. הכול היה שקט. אם מישהו היה
מנסה להקשיב, יתכן כי היה שומע לחשושים קלים מתוך האפלה.