קרני שמש שחדרו דרך וילונות התחרה האירו את החדר באור זהוב
מעומעם. אישה ישבה על הכיס המרופט. היא חיבקה את תינוקה
בזרועותיה, עיניה הירוקות, הזהות לשלו, מביטות עליו באהבה
ושיערה גולש מסביבה כמפל אודם רך.
לילי אוואנס הייתה מאושרת מכל בחינה שהיא - היו לה בעל ותינוק,
שאת שניהם אהבה בכל לבה, אהבה טהורה וזכה. היה לה בית, כמו
שתמיד חלמה עליו בילדותה, קטן ושליו שאותו אהבה מאוד. אך היה
משהו שהעיב על אושרה ושלוותה.
העובדה שהיא חיה במחתרת, מתחבאת מהלורד וולדמורט, אותו שנאה
יותר מכל. העובדה שהיא מודה לאלוהים שבשמיים על כל יום שבו לא
מגלים את מחבואם. העובדה שבכל פעם שהיא מחבקת את הארי או את
ג'יימס נדחקת לראשה מחשבה, שזה לא יישאר כך לנצח. אותה מחשבה
מטרידה, שהיא מנסה לסלק ממוחה בכל פעם, ללא הצלחה.
באותו יום זהוב, איש לא חשב שיכול לקרות דבר נורא שכזה. באותו
יום שקט, שליו ומנומנם. לפתע השמיים התקדרו. הארי החל לבכות,
ג'יימס נכנס בסערה לחדר. הוא אמר לה את הדבר שממנו חששה מכול -
הוא בא.
חייה הבזיקו מול עיניה. לילי הולכת להוגוורטס, לילי פוגשת את
הקונדסאים, לילי מסרבת לצאת עם ג'יימס, לילי הולכת עם ג'יימס
לנשף חג המולד בשנה השביעית, לילי וג'יימס מתארסים, לילי
וג'יימס מתחתנים, הארי נולד.
הארי נולד.
לפתע היא הבינה- היא לא תשרוד נגדם, היא לעולם לא תוכל להביס
אותם. היא הבינה שגורלה נחרץ, אך דבר אחד היא הייתה מוכרחה
לעשות - היא הייתה מוכרחה להציל את הארי. "תעכב אותם", היא
אמרה בצרידות מהולה בדמעות מרות. נראה שגם ג'יימס הבין, משום
שהוא הנהן בראשו. אך לפני שהלך, הוא ידע שלעולם לא יראה אותה
שוב. הוא נשק לה ברכות נוגה, לוחש באוזניה את אותן שלוש מילים,
שפעם הכעיסו אותה, אחר כך שמחו אותה, אבל באותו רגע הן העציבו
אותה.
כשיצא, היא ניסתה להתעלם מסילוני האור שחלפו מעבר לפינה, חיבקה
את הארי ולחשה מילים בשפה לא מוכרת. גם כשראתה מזווית עיניה
ושמעה את קול החבטה, היא לא עצרה עד שהוא הואר באור כחול וזך.
היא חייכה. היא ידעה שעכשיו הוא בטוח.
וולדמורט נכנס. אותן עיניים חסרות אישונים הביטו בה. היא לא
פחדה, היא חייכה בתוך עצמה.
"אל תהרוג אותו", היא התחננה, "תהרוג אותי במקומו!"
באותו רגע, היא ידעה שהוא נפל בפח. היא הביטה ללא שום פחד
בעיניו, רצתה להביט בעיניו כשהוא הורג אותה. היא הביטה בריכוז
על קרן האור הירוקה שטסה לכיוונה, ורגע לפני שפגעה בה, היא
חייכה.
היא נפלה אחורה בקול חבטה צורם. הארי התעורר, מרגיש בחסרונה של
אימו. אך לפתע השתתק, רואה דמות מלאך מרחפת מעליו, דמות שרק
עיניו יכלו לראות. דמות שנושקת לו על מצחו ומלטפת את ראשו
כשהאור הירוק קרב.
ואותה דמות נשארה איתו כל הזמן. הוא לא בכה ולא צעק, הוא ידע
שאימא איתו.
היא נשארה ללטף את הצלקת שנקוותה על מצחו, היא נשארה לראות את
הקרן הירוקה חוזרת - ורק כשיכלה לראות את וולדמורט מתמוסס, היא
הרשתה לעצמה להתפוגג אל תוך האוויר.