אני יושבת על שפת הים, לידי מונחת ערכת צבעי מים, בידי מכחול
ומולי כן ציור.
אני רוצה לצייר את הנוף המדהים שנפרש מולי, את החול בעל גוון
השנהב, את קצף הגלים הלבן, את האופק. אני רוצה לצייר את מה
שאני רואה, את המראות שבעיניים.
ידי טובלת את המכחול בצבע, ומשם מושכת אותו בתנועות ארוכות על
בד הכן. אני מסתכלת בראש מוטה על התחלת הציור. אלה לא המראות
שאני רואה בעיניים, אלה המראות היפים עוד יותר שאני רואה
בתוכי, בראש. אני מציירת אותך.
ואני ממשיכה, מנסה לצייר את השלמות הבלתי מובנת הזו, את
הזוויות, העיגולים, הרכות והיציבות, הניגודים שעושים אותך
למשהו אחר, משהו שאני רוצה להכיר מקרוב יותר מכל דבר. משהו שיש
מעטים שהצליחו לחקור ואני רוצה לגלות את סודו. להעמיק ולחדור
אליו, לדעת את סגולותיו.
ואני ממשיכה לצייר. אני רואה אותך מולי, רואה אותך על חתיכת בד
פרושה, אני רואה איך שהגוף שלך נוצר, לאט לאט, רטוב מצבעי
המים, עוד לא החליט מה הוא. ופתאום אני מרגישה כוח, כי אני
יכולה למחוק אותך, להוסיף או להוריד ממך את כל הדברים שלא
צריכים להיות. אני יכולה להפוך אותך למשהו אחר, ליצור מעוות
וחסר כל חן, למשהו שהוא בדיוק ההפך ממך.
ופתאום כל הכח נודף ממני ואני מרגישה חלשה. כי אני לא הופכת
אותך ליצור המעוות, אני הופכת את הציור לציור מכוער, כזה שאני
אזרוק אחר כך. והגוף שלך ימשיך להיות מושלם, ימשיך להיות הגוף
שאני לא מכירה, ימשיך להיות הגוף שאליו אני נושאת את עיניי,
הגוף שאני רוצה לחקור.
אני עוצרת, מסתכלת על העתק גופך ופניך המדוייק. אני מתגאה
בציור של י- קלסתר פנים מדהים ביופיו, עדיין רטוב מצבעי המים.
אני שולחת יד אל כיסי, אל הכיס הכי הכי קטן של הג'ינס שלי,
ומוציאה סכין קטנה, כחולה. הסכין שאני נושאת איתי תמיד, למקרה
שאני ארצה לברוח, למקרה שאני ארצה לגרום לך להרגיש שזה הכל
בגללך, לגרום לך לדעת את האמת. אני מסתכלת על הציור הרטוב,
העיניים החומות שלך מביטות אלי בתחנונים. אל תעשי את זה, תני
לי להתגבש קודם, תני לי להחליט מה אני.
אבל אני לא מקשיבה לעיניים שלך, כי אני כבר החלטתי. אני מפנה
את הלהב החד אל הציור ותוקעת אותו בו, קורעת את בד הכן
לגזרים.
צבעי המים הרטובים נמרחים על הלהב הקטן, הצבעים של גופך,
שעדיין לא החליט מה הוא.