קור מכה בפנים, חודר מבעד לצעיף, דוקר כמו סיכות הננעצות בעור.
רוח אכזרית מכה בי מאחור. מגבירה את צעדיי בעיר אפורה ומנוכרת.
מהר , לנסות ולתפוס מחסה.. הנה, מקום.
בעודי מסירה את השכבות וידיי מפשירות לאיטן, רוזה לוקסנבורג
מביטה אלי מהתמונה שבקיר במבטה הנוקב . אני חשה חסרת-ערך
ומשפילה מבט. נרות. קירות צהובים-עכורים, עתירי-שכבות ונעימים
למגע. בודאי היתה פה פעם , שנים לפני, אישה זרה , כמוני, שבאה
והתחממה. מקום.
ריח החלב והקינמון מעורבב באדי-אלכוהול של אחר-צהרים מקפיא.
מוזיקה צוענית, חושנית מערסלת אותי. מסתכלת סביב. פתאום.. היא
יוצאת מהמטבח- נסיכה-מכשפה! בוחנת אותי בעיני החתול הירוקות
ומניפה בחן מהוקצע את מחלפות ראשה האדומות כאש.
-מה תישתי? ומגישה לי תפריט מרופט בכתב גותי עתיק.
אני מתקשה לענות.. מהופנטת כולי. היא רוכנת כלפי , ריחה
חמצמץ-מתוק  , ממתינה. מחייכת. מזדקפת ושוב הדורה, כמו שחקנית
ראשית על בימת האופרה. לבושה בשימלה הדוקה בצבע ורוד-עתיק
המבליטה את קימורי גופה החתולי, ולרגליה נעלי -עקב שחורות.
-milchkaffe , אני שומעת את עצמי עונה בשפה רפה..
היא רושמת בפנקס קטן את ההזמנה ומתרחקת , מטופפת בעדינות על
עקביה ונעלמת מעיני. אני חשה דהויה וכבויה אל מול הנוכחות
הבוערת והעלומה. חם לי .. נעים.. אני מרפה את הכיווץ ומדליקה
סיגריה ראשונה להיום.
-את מהאיזור? אני שומעת את הקול שלה מעלי, כאשר היא מניחה
בקפידה על שולחני את הקפה החם בקערה עמוקה עם מפית וביסקוויט
לטבילה .
-לא.. אני פעם ראשונה פה, אני עונה כמעט בלחישה .
- מרינה .. נשמע קול עייף מהמטבח, בואי רגע.. יש בעיה.
-"סליחה"  היא אומרת וממהרת פנימה כרוח סערה.
מרינה.. אני חוזרת על שמה. מי את? אני נזכרת לפתע בחברה הטובה
שלי מגן הילדים, מתולתלת ואדומה , תמיד הצליחה לשמח ולהצחיק
אותי , ילדה עצובה. אני מתענגת על הקפה הטעים והרך ולוקחת את
ה-tipp כדי לקרוא על כל מה שיש לעיר הפועמת ללא הפסקה להציע .
נשארת לרוב בטרנינג על הספה. עייפה. כביסה, נקיון, שיעורים עם
הילדים, לבשל למחר.. לשטוף כלים.. ולישון. כמו מוות באמצע
החיים.
-אפשר לקבל אש? היא שואלת ונאנחת.. אין הרבה עבודה, ריק עכשיו.
אין לאנשים כסף לבלות מאז שהיורו החליף את המארק,זה נורא. פה
לא יודעים כמה טוב היה להם! תמיד מודאגים ולא-מרוצים, ואין
שמחה.. את יודעת,רק שעובדים ממש , בידיים ועל הרגליים , אפשר
להעריך את החופש ולהנות. מסתכלת ישר אל תוך עיני ואני מרגישה
חדורה. שאיפה אחרונה, והיא מועכת את הסיגריה אל תוך המאפרה
הכסופה. ניגשת בזריזות מכובדת ללקוח הבא שנשרך מבעד לדלת
הזכוכית העבה.. מחייכת, מסייעת לו לשבת במקום ובלי לשאול יודעת
להביא לו כוס יין אדום. איש כבד-גוף , מבוגר , פניו נפוחות
וחסרות-הבעה . פה מכירים בו, מכירים אותו . קבוע במקום.  

אני לוגמת את שאריות הקפה ונהנית מהקצף האוורירי והמתוק שנותר
בתחתית. לידי נשמע צילצול חזק של טלפון אמיתי, כמו של פעם .
היא ניגשת לענות .. "אחותי.. בואי מתוקה.. אין עכשיו הרבה
עבודה, אני אפנק אותך קצת אם את כבר פה בעיר ". מנתקת וחוזרת
לנקות במרץ את מכונת הקפה ולנגב את כוסות היין במטלית-כותנה
יבשה.
-את שומעת.. זאת אחותי מ-Kotbus ,זה החור שבו גדלנו במזרח..
איך היא עוד חיה שם ועוד כמו שהיא נראית. שחורה-אפריקאית. בת
של מלח שעצר שם לחופשה, היית מאמינה? צוחקת.. אנחנו לא מאותו
האבא , כמובן. אימא שלי היתה סוציאליסטית שובבה, לא
אינטליגנטית במיוחד אבל אוהבת גברים בכל מיני צבעים. חמש אחיות
שונות, פאזל אנושי. אבא שלי כנראה היה רוסי -אציל יפה-תואר,
לא? אין לאימא מושג מה קרה ומיהו בדיוק זה שאחראי על הופעתי
בעולם לפני 40 שנה.
-ארבעים? אני המומה.. היא נראית כל-כך צעירה. כמו לילית חסרת
-גיל ומעבר לזמן. בגילי.. ואני? מרגישה את הקמטים בזוויות
העיניים וסובלת מהבטן הרפויה. נבוכה.
-את נראית מופתעת? אומרת בגאווה.. אני ככה טיפ-טופ גם כשאני
בעבודה. אוהבת ללבוש ביריות תחרה , מצחקקת ומראה לי כשמפשילה
את השימלה קלות. הכל אני מאלתרת מחנויות יד-שניה, בהזדמנות.
שונאת את מה שמייצרים עכשיו הילדים בסין,בסרט-נע. קפיטליזם
מערבי שהורס פה הכל. תרבות של מקדונלדס, לאכול ולזרוק. בגד זה
כמו ציור, צריך להרכיב ולבנות עם השראה . אישה. מתרחקת לאיטה.

עסוקה בשיחזור הבגדים בארון חיי- שחור, אפור, ג'ינס ובורדו אחד
לתפארת, בגדים רחבים, כמו מדים אחידים.. יוניסקס.. בלי מגע של
מניפת-צבעים,   נוחים. מכסים את הגוף הדווי, קפלי העור
והקרעים, מתנת ההריונות והרעב האינסופי לאהבה. לפתע חשה פרץ של
רוח מקפיאה. הדלת נפתחת ונכנס גבר קירח עם פני ילד.
-מרינה, מה שלומך? אני רעב, צ'ילי קונקרנה בבקשה. שפה רהוטה אך
המבט זר , מוכר. מטה אוזן ומקשיבה. מלהג בנייד על הא ועל דא.
משעמם.. סתם עוד איש שבא.
היא מגישה לו את המנה ומתיישבת לידי עם שתי כוסות יין . אני
נבוכה. מרגישה בירכי את מגעה.
-רוצה לשתות איתי כוסית? אני מזמינה. זה, את רואה, תמיד ממהר..
בורח לעבודה שלו. מפחד לחיות. חבל. בחור טוב. כל היום בפעולה.
נחמד לכולם אבל כועס מבפנים. לצחוק איתו, אני לא יכולה. מה
איתך? נשואה? יש לך ילדים? תראי תמונה. אני שומעת מרחוק שהיא
פונה אלי, ואני עונה: "כן.. שלושה.. ". שלושה ילדים שמילאו את
רחמי וינקו משדי קרוב ונעים ,אני מתגעגעת פתאום לתינוקות שלי.
אז מאיפה לעזאזל הבור הענק הזה של הבדידות שחונק אותי מבפנים..
היא מסתכלת בתמונה ששלפתי מהארנק וקולה הופך להיות מתכתי וחד
:" לי אין ילדים.. ניסיתי ואני לא יכולה. אולי יש לזה סיבה
ועכשיו מאוחר מדי .. ". רחם ריק. עקרות. מול זה מרגישה
בעלת-משמעות. מלאה. רכה. רוצה ללטף את לחיה ולא יכולה. קשה לי
לנחם .


היא ניגשת למערכת ומחליפה את הדיסק - מריאן פיתפול זועקת
בצרידות. מדליקה סיגריה ונעלמת למטבח לדקות ארוכות. אני לוגמת
מהיין הטוב לאט-לאט ,אך הכוס מתרוקנת במהירות. עוצמת עיניים
ומקשיבה .. מרגישה מגע יד על כתפי.
- נרדמת? הערב עוד לא התחיל.. הבאתי לנו את הכוס השניה. טושו
משגע אותי במיטבח, קורא לי לפתור כל בעיה, כמו ילד ,מעצבן
נורא. בכלל, אין לי סבלנות לגברים כשהם מתחת לגיל שיבעים. יש
לי תסביך-אב קלאסי , הגיוני, לא? גדלתי בלי. אז, הגברים
היחידים שאני אהבתי באמת  ושהיה לי חשק לטפל בהם היו קשישים של
ממש. תיראי, אני אראה לך תמונה של Herr Viener , תסתכלי איזה
מתוק.. פגשתי אותו בבית-קפה מהודר בKudamm- . ישב לו לבד,
חגיגי , חנוט בחליפה קלאסית כמו שאני אוהבת. התיישבתי לידו
ומאז לא עזבתי אותו עד יום מותו. הוא קבור בבית הקברות
ב-וואנזה היית שם פעם? מקום קסום.. אני יכולה לקחת אותך לטייל
שם.  בכל מקרה, הוא היה איש נהדר. ניגן בתזמורת. אחרי המלחמה,
נשאר לבדו מכל המשפחה שהושמדה  והיגר לישראל. התחתן , סתם לא
מאהבה.. לא היו לו ילדים. אפילו ניגן שם בפילהרמונית אבל הוא
לא יכל לחיות שם. התגעגע למולדת האהובה וחזר לכאן בשנות ה-60.
מסכן,הנאצים דפקו לו את החיים.. הוא היה פה לגמרי לבד, אבל
בבית שלו. מסתכלת בתמונה המקומטת בחום, מעבירה אצבע מלטפת
ומנשקת את הקשיש המצומק שמוטבע בתוכה.
דקדנטי? פיוטי? לא יודעת. אין תשובה. חושבת על האהבה שלי .
גדלתי לתוכה. גם אבא שלי תמיד לא נמצא. מרגישה געגוע, כבד
מנשוא. למה? למי? הגעגועים הם צל של נישמתי. אל תלכי..
מסביב המקום התמלא. המולה. הרבה אנשים בודדים יושבים בצפיפות
מעושנת . הוויה. היא מתרוצצת בין השולחנות בזריזות ובקומה
זקופה, על אף השעה המאוחרת נראית כמי שהרגע הגיעה .טריה. מפנה
כוסות באומנות חיננית בלי להפיל אף לא אחת. לוקחת הזמנות
ומזינה את מי שצמא למגע. מרפרפת בינות האנשים, נוגעת לא-נוגעת,
קשובה. כאילו קושרת בין כולם קורים דקיקים של תקווה , ונשארת
מבחוץ . מתבוננת. מכניסה את נגן האקורדיון הרוסי , אסיר-תודה.
נגינתו מוכרת עבורי . אני קמה ומתנועעת מצד לצד. לרקוד .
תנועה. היא פורצת בסערה ומחלקת וודקה על חשבון הבית, להגדיל את
השימחה. איש האקורדיון בולע במהירות ומנגן בקלילות. זר בעיר
אפורה ומנוכרת זוכה לרגעי נחמה.
שלוש לפנות בוקר, יושבות צמודות זו לזו בתוך ענן עשן , כוסות
היין הריקות מוטלות על השולחן העגול. שתי נשים. עולמות. אוספות
את עצמינו, כל אחת לדרכה. היא נועלת אחרי את הדלת הכבדה ,
עטופה במעיל פרווה לבן מלכותי, עולה על אופניה ונעלמת מעבר
לפינה.
מצאתי לי מקום, בעיר שכבר איננה זרה.