היא התעקשה שזה היה הגיל שלהם שגמר אותם.
אתם מבינים, אוגרים סיבריים אף פעם לא מצליחים לחיות יותר מדיי
זמן. אפילו לא המשובחים.
אבל כולם מסביבה ידעו שזה היה בגלל החום.
גלי חום תמיד מביאים איתם דברים כאלה.

זה קרה בפתאומיות, וכולם היו נורא עצובים פתאום, אפילו שאלו
היו רק אוגרים סיביריים פשוטים כאלה, שחירבנו יותר מכל שאר
הדברים חסרי התועלת שהם עשו.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה פתאום מדברים על משהו כזה בכלל-על
אוגרים, ועוד על אוגרים מתים. אבל אם הייתם רואים איך היא בכתה
עליהם, הייתם חושבים אחרת.
היא בכתה עליהם על אמת.

וזה באמת היה נורא עצוב, לעמוד מולה ומול הדמעות הכסופות שלה
ככה, עם הקופסת קרטון של נייקי בידיים [זה הדבר היחיד שהצלחנו
למצוא. באותה תקופה כולם לבשו רק נייקי], והאוגרים המתים
בתוכה.
היא ניסתה לחייך אליי איזה חיוך יפה כזה, כאילו שזה לא
האוגרים שלה ששוכבים לה שם בקופסא אלא סתם איזה זוג נעליים
ישנות ומסריחות שהיא הולכת לזרוק. רציתי להגיד לה את
זה-שאוגרים הם כמו נעליים, ואני יכול לקנות לה חדשים, והם
אפילו יהיו של נייקי הפעם אם היא רוצה [אתם מבינים, היא בחורה
של מטאפורות, וחשבתי שאולי היא תתלהב מזה]. אבל אז החיוך שלה
נשבר, וכבר לא רציתי להגיד לה כלום. והאמת שעדיף ככה. אנשים
שמנסים לעצור בכי אף פעם לא נראים מי יודע מה.
הסתכלתי לה על החזה. הוא היה אחד עלוב כזה, אבל בכל זאת,
הסתכלתי עליו. אולי כי הוא נראה לי קצת עצוב-כאילו שגם לו מתו
האוגרים, וגם הוא מנסה לחייך ולא מצליח.
אתם בטח חושבים שאני בחור דיי ריקני-חושב על נעליים כל היום
ובוהה בחזה של בחורה שכולה. אבל תראו-באתי לספר על האוגרים, לא
על עצמי.

היא החליטה לקבור אותם על יד העץ המכוער ההוא במרכז המסחרי של
העיר. זה היה אחד העצים המרופטים האלה שאם הייתם עוברים לידם
הייתם חושבים שזה עמוד שכבר מזמן לא צריך להיות שם. אבל היא,
ידעה שזה עץ.
אז היא התעקשה לקבור אותם שם. דווקא ליד העץלא עץ הזה שגרם
לאנשים להגיד דברים לא יפים שאני לא אזכיר עכשיו.
היא גם התעקשה לחפור את הבור. (בשבילה זה היה קבר. אבל רק
בשבילה, כי בכל זאת-יש גבול, הם היו רק אוגרים סיביריים). אז
היא חפרה במשך שעות את הבור המצ'וקמק הזה, ואני עמדתי עם
הידיים בכיסים ובהיתי בה וחשבתי שהיא נראית כמו אלוהים. באמת.
רק אלוהים דואג ככה למתים שלו.
ואז דחפנו לשם את קופסת הנייקי, וזרקנו עליה אפר וחול והיא
הסתכלה למטה ונתנה לאוגרים שלה מבט אלוהי אחרון ומלמלה משהו,
ואני רק בהיתי במבט מרוקן באדמה וחשבתי לעצמי שיום אחד ייגמר
לנו החול ואז נצטרך לקבור את המתים בשמיים.
לא יודע למה חשבתי משהו מוזר כל כך, בחיי.
עמדנו במקום עוד איזה שתי דקות ואז היא התחילה לצעוד משם,
בצעדים דיי מהירים [לפחות בשביל אחת שרק עכשיו קברה את שני
האוגרים שלה].

הלכתי אחריה, בשקט, אבל היא בכל זאת שמעה אותי. היא עצרה ועמדה
מולי, קרוב קרוב. היא אמרה לי תודה על זה שבאתי, ושאלה אם אני
חושב שהיא משוגעת. אמרתי לה שקצת. אבל גם אמרתי לה שאני חושב
שהיא קצת כמו אלוהים, לפחות האלוהים שלי.
היא חייכה.
התכוונתי להציע לה לקנות אוגרים חדשים, אפילו רציתי שיהיו משהו
קצת יותר מיוחד מסתם אוגרים סיביריים-לפחות שיהיו סקנדינביים
הפעם, כי בכל זאת, היא קברה אותם כמו שקוברים זיכרונות-וזה
אומר שהיא יכולה להתמודד עם כל דבר.
אבל היא רק נישקה אותי ואמרה שהיא רוצה חתול.

אז קניתי לה חתול, אחד שחור כזה כי היא באמת בחורה מטורללת,
וצריך לתת לה איזו אמונה תפלה שהיא תוכל להיסחף אחריה בזרם של
שיגעון.