זרוקה בים שמיכה אשר האוהבים השתוללו עליה.
שמיכה מפלנל,כזאת שבדר"כ מקומה בארון אצל הסבתא,אך בלילה קריר
שכזה היא עברה דירה.
מן המדף המשעמם לחול הלח.
בלילה קריר שכזה, היא לקחה אותה...דחפה לתיק ויצאה.
בלילה קריר שכזה, הוא לקח אותו, דחף לתיק ויצא. הבטיח לעצמו
שלא ישתה בלעדיה, שיתאפק עד שיגיעו לחוף... יחד.

החוף במרחק הליכה... הוא צעד מהר.. מדמיין את גודל השלוקים אשר
תכף יגמע.
היא הלכה לאט, מושכת אחריה שובל ארוך של לבטים, בועטת עם רגליה
בכל ההרגלים הישנים.
על הסלע הוא חיכה לה, עומד בחוסר סבלנות . היא הרגישה נמוכה
ומהר מהר טיפסה גם היא.
הבקבוק כבר הספיק לצאת מהתיק. הראש כבר הספיק להסתובב.

ידיים שיודעות לאן לפנות, הגוף שכבר מוכר.
עם כמה שהיה קר היא התפשטה, מורידה מעליה את כל הדאגות.
עם כמה שכבר לא נשאר, הוא המשיך לשתות. טיפות אחרונות.
חיוכים עלו לשמים... פשוט יה כ"כ הרבה.
וזה לא נמאס לה לרדוף אותה בצחוקה המתגלגל, בחיוכה הרחב.
וזה לא נמאס לו שטמטם אותה עם כל מבט שמזלזל , שצוחק עליה
ואוהב אותה באותה העת..

השמש פיצלה דרכה בין העננים שהקפיאו אותם אמש.
כל הלילה התווכחו בלחישות אם כדאי להתכסות או שחבל לזוז...שפוט
היה כ"כ נוח.
כל הלילה התווכחו בלחישות מי אוהב יותר.

הידיים שלאור ירח ידעו מה לעשות - התבלבלו לאור פרידה.
לרוח יש צבע כשמרגישים אותה יחד.
לאוויר יש טעם כשהוא מתגנב לתוך נשיקה.
לאור יש צבע שונה כשהוא מעיר מחיבוק.
לחול יש תחושה נעימה כשהוא מחובק באמצע...

עצמו עיניים רק לרגע. לחריטה.

לזיכרון יש עוצמות חזקות כשהנפש מנושק.