סיגריה של בוקר, עשן לבן מתמוסס ברוח הים העדינה. מביט לים,
עדיין על הארץ חשכה. מרחוק מציצות מבעד לרקיע קרניים ראשונות.

דממה משתרעת על המנחת הישן. חיילים עומדים בדממה וממתינים
לנחיתה הבאה.
האפוד בכוננות מלאה, וגם השכפ"ץ והקסדה.
צוות בית החולים ממתין בדריכות, שתי פרמדיקים כבר פותחים
אלונקה.
התלחשויות מספרות על פצועים מלבנון ועל הלחי זולגת עוד דמעה
מרה.
המפקד מתהלך בין החיילים בפרצוף חתום ובודק שכולם בסדר.
איש לא אומר מילה, שתיקה ארוכה מלאה במתח ובציפייה.
המלחמה רק בתחילתה כולם יודעים, עוד מצפה לנו הרבה עבודה.  
לפתע שריקות ששוברות את הדממה, הכל מסביב הופך מהומה.
מרחוק אפשר היה לשמוע את קול האזעקה.
אדישות, מתנתק מהעולם ומתחיל לעבוד כמו מכונה, אסור לחשוב.
במהירות פושט ממני את האפוד ומלביש את השכפ"ץ. הנשק בהצלב
והקסדה קשורה.
נפילות. קרובות מאוד, אפשר ממש לחוש את הרוח החמה של המתכת
הלוהטת שנופלת במהירות מהשמיים, ריח של שריפה חריף עולה מן
הים.
פתאום הרקיע מתמלא אורות נוצצים, ממש כמו מופע זיקוקים.
נפילות קרובות.
המפקד מתרוצץ וצורח על כולם להיכנס לכוננות ספיגה.
טיפות זיעה קרה בכל הגוף, נוטפות מהמצח.
רעד לא מוסבר.
מרחוק כבר אפשר לשמוע את המסוק קרב ובא.
החום והלכות מתפשטים בגוף העייף מחוסר שינה.  
חולשה.
מישהו מרחוק משמיע אנחה.
מבט חטוף בשעון ולוקח לגימה מהמימייה.
לפתע הוא מגיע. אורות בשמיים וקולות מנוע. נחיתה קשה.
כמה דקות של מתח וחרדה, נראה שהמסוק הולך להתרסק. הכוח עומד
בגבורה במשימה.
איש לא זז לשון הפקודה.
לבסוף הוא נוחת ומהר יוצאת מתוכו אלונקה. דם נשפך מהפצוע
שמכוסה בשמיכה.
הצלמים שועטים אל עבר המסוק וממלאים את המנחת בגשם של פלאשים.

אני מתרגז וחושב ללכת ולהדוף את עדר החיות החמוש במצלמה.
הם רק רוצים לעצמם נתח מהגוויה, תמונת מצב אמיתית וחייה למה
שקורה בחזית.
גן חיות אני חושב לעצמי. המפקד מביט בי ומסמן להיצמד לקשר.
המ"ק על הגב והשפופרת באוזן, ממתין לפקודה.
בלי לשים לב הפצוע כבר נלקח לבית חולים שקרוב למנחת מרחק
הליכה.
המסוק מטפס ונעלם אל עבר הלא נודע בוודאי כבר הוטלה עליו עוד
משימה.
מתקפלים, נשמעת הפקודה.
נושם נשימה עמוקה של הקלה, 6 שעות סרבו לעבור, נדמה היה שהזמן
נמרח באיטיות מרגיזה מהרגע והתקבלה הקריאה "הנחתה !".
סריקה אחרונה במנחת. אני פוסע בשבילי דם, ריח חריף על אבק
שריפה עולה מכיוון הים.
הקטיושות החטיאו אותנו הפעם במטרים ספורים. מסתכל לשמיים ואומר
להוא שם למעלה תודה.
אוספים את הציוד ופוסעים באיטיות אל שער הכניסה. שוב חוזרים
לשיגרה.





"בים דרכך, ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו" {תהילים ע"ז
כ'}

נכתב בעקבות המלחמה בלבנון.
הכתיבה מתבססת על אירועים אמיתיים.