צהריים תמימים ונפלאים עוברים על הנחש הנח בצילה של סירה
קוצנית גדולה. אוח! לפתע מרגיש הוא את ציפורני הנשר החדות
אוחזות בגבו. "עזוב אותי, עזוב אותי נשר, מה אתה עושה?" זועק
הנחש. "מה אתה רוצה, נחש, אני חייב לאכול משהו", עונה הנשר.
"מה לאכול? מי לאכול? אני עדיין קטן ורזה, אתה בחיים לא תישבע
ממני", מסביר הנחש המתפתל בין אצבעותיו החזקות של הנשר. "עזוב
נחש, עזוב אותך, אני בחיים לא אשחרר אותך, אני רעב".
"נו באמת, חכם גדול, תראה איך אתה יכול לעוף מהר", אומר הנחש.
"ואתה יודע מה", ממשיך הנחש,
"אתה, אתה חכם על חלשים ממך".
"אני, אני חכם על חלשים ממני?" מתפלא הנשר, "אתה שוכח שלך יש
ארס, שהוא כול כך קטלני כשאתה מכיש".
"די כבר עם הסיפור הזה", מתפרץ הנחש," נמאס לי. אני, שתדע, לא
יכול להכיש, אין לי ארס, ואיני קטלי, יא חכם גדול אחד".
"מה? אין לך ארס, נחש, ואני חשבתי שכולכם אותו הדבר, רק לנשוך
ולהרוג!" אומר הנשר.
"איך אתה יכול לומר דבר כזה?" צועק עליו הנחש, "אנחנו כול כך
לא אותו הדבר, יש כאלה שיש להם ארס, והם בסך הכול יכולים לנסות
ולברוח ממטורפים אכזריים כמוך, אך רק לעיתים רחוקות מצליחים,
אתם כול כך מהירים וחזקים, שזה כמעט אבוד מראש".
"וואיי, נחש, אני מצטער, אבל מה אני אעשה, אני רעב".
"נשר, נשר", אומר הנחש בתחינה, "יש לי אישה וילדים, ואבא
ואימא, בבקשה אל תיקח אותי מהם".
הנשר לא אמר דבר, אלא רק החל להאט במעופו, ולהסתובב בעדינות
למקום שממנו לקח את הנחש, דמעות מציפות את עיניו. "אני מצטער
נחש, אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי".
"עזוב נשר, לא נורא, זה בסדר, זה קורה לכל אחד, אל תבכה", עונה
לו הנחש בקול רך ועדין.
לאט לאט הנמיך הנשר במעופו, עד שנעצר בדיוק ליד אותה סירה
קוצנית גדולה שמצלה חטף הוא את הנחש לפני דקות אחדות, הניח הוא
את הנחש בעדינות על האדמה, ניגב את הדמעות מעיניו ופרס את
כנפיו הלאה.
אך לפתע לפת בחוזקה הנחש את ראשו של הנשר. "מ... מ... א... תה
עושה", עוד סינן הנשר מפיו, אך הנחש חנק חזק כל-כך, שתוך רגע
כבר הנשר ההמום צנח ממעופו הדל ומת.
חייך הנחש וברכות עדינה, באיטיות מהנה החל אט אט במלאכת בליעת
הנשר הנפלא, שמח ומרוצה על הטרף הקל.