"תעזוב אותי!"
"אני לא רוצה".
"אז אני אעזוב אותך!"
"את לא יכולה".
"די! די... נמאס לי. תצא לי מהחיים כבר! אני לא רוצה אותך
יותר, מתי כבר תקלוט את זה?!"
"את יודעת שאתה לא יכולה לחיות בלעדיי... כבר שכחת את מה
שעברנו יחד? כבר שכחת את הרגעים האינטימיים שלנו? איך ברחנו
מהמשטרה כל הזמן... אילו הרפתקאות היו לנו... מה גרמתי לך
לעשות. כן, רק שנינו יודעים כמה שאת רצית אותי, איך חיכית
בקוצר רוח למפגשים שלנו, איך כול כך רצית לטעום אותי שוב, ושוב
ושוב..."
"זה הכול שייך לעבר. אתה דפקת אותי! אתה דפקת לי את המוח, דפקת
לי את המוסר, דפקת לי את החיים. איפה הם? איפה החיים היקרים
שלי? אני רוצה אותם בחזרה! תן לי בחזרה את החיים שלי! את הכול
אתה דפקת לי..."
"תודי שאת מכורה אליי! תודי שאת לא מסוגלת לחיות בלעדיי! את
מטורפת עליי... רק אני באמת יודע מה את רוצה. רק אני באמת יכול
לגרום לך להרגיש טוב... כשאת איתי, את מרגישה בעננים, וכשאת
בלעדיי את משתגעת. כן, אני יודע כמה את מחפשת אותי כשאני לא
איתך. את זקוקה לי".
"זה הכול שייך לעבר... אני לא זקוקה לך יותר".
"את ועוד איך זקוקה לי! תסתכלי על עצמך, עומדת ככה מסכנה וחסרת
אונים מולי, מסתכלת עליי במבט מתחנן. שנינו יודעים שאת מתה
להתנפל עליי, להכניס אותי לתוכך, להסניף אותי עד שהריאות שלך
יתפוצצו. אני רואה את התאווה בעיניים שלך. בואי אליי, קחי
אותי, אל תלחמי בזה יותר".
"אדוני הסם, תעזוב אותי".
"אני לא רוצה".
"אז אני אעזוב אותך".
"את לא יכולה".