יצאתי מהמפעל בערך ב20.3 והגעתי לסניף של בנק מסוים, יומיים
שלמים ביליתי במגרה של גברת מלניק, עובדת כבר 25 שנה בבנק,
שיער ג'ינג'י מוגזם ומתולתל, קצת מלאה ומאופרת קשות, בעיקר
בצבעים כהים, למרות עורה הלבנבן, תמיד מתלבשת "מכובד" אך דואגת
להשאיר פתח נכבד שייצג את מה שיש לה להציע. השטרות במגרה
(בעיקר אלו של ה-200 שקל) לא סובלים את גברת מלניק בגלל שהיא
תמיד מדברת בטלפון ומשאירה שובל די ארוך של לקוחות חמומי-מוח
בתור של העובר ושב.

-"תני לי 500 שקל במזומן, 4 שטרות של 100 ו-2 של חמישים", אמרה
לקוחה צעירה. גברת מלניק דפדפה ב-100 השקלים ואספה 4 מהם
ומהחמישים היא לקחה אותי ועוד 50.
-"תחתמי כאן, כאן וכאן".

הונחתי ביחד עם 5 חבריי הטובים מהמגרה (100 השקלים קצת מתנשאים
אבל אני עדיין אוהב אותם),
הצטופפנו בתוך ארנק ורוד, ישן ומחניק, היו שם עוד כמה שקלים
רעשניים (אני לא אוהב שקלים, הם ערסים) וגם תמונה של גבר בן 30
בערך, בטח חבר שלה, רגע, רגע... יש פה גם קונדום. מוזר.
ה-50 שקל השני צחק אתי ביחד, הקונדום היה ליד מכתב חוב של חברה
סלולארית, "דפקו אותה, אולי בגלל זה הקונדום".

ורד נכנסה הביתה,
- "ורד כפרה, הסתדרת עם הכסף?"
- "כן אימא, תעזבי אותי כבר בשקט, אני משלמת הכול,לא צריכה
טובות".
- מה עם הלימודים ורד? איך יהיה לך כסף ללימודים? אני ואבא
נשלם לך".
- "אימא!!! צאי לי מהווריד, בסדר? אני בת 25 ,חלאס".
- "בת 25 ולא עושה כלום, כל היום בחדר או עם איזה גבר,
מסתובבת".
- "כוס  אמק", סיננה ורד איך שהיא נכנסה לחדר וטרקה את הדלת.

שוחחנו בינינו (כל השטרות) וגם השקלים (הערסים), שסיפרו לנו
שורד יוצאת עם גבר נשוי, בנוסף לחבר שיש לה, לא לומדת בגלל
שאין לה הרבה שכל וגם בקושי עובדת בגלל שאין לה הרבה תחת.
בינינו, אני לא אוהב רכילויות והמטבע של ה-10 שקל לא סותם את
הפה, עומד לו שם כמו איזה מלך עם הזהב הזה באמצע שלו ומקשקש.
למרות שחשבתי שאני אשהה קצת יותר מיום בארנק של ורד התבדיתי,
החבר`ה בארנק דיברו בחשש על החוב לחברת הפלאפון ועל הבאסה של
להיתקע חודשים בחברה סלולארית. חששתי מלהיתקע שם, ממש חששתי
כשורד פשפשה בארנק. ורד שלפה אותי החוצה,
- "מרלבורו לייט בבקשה. אה...רגע, וגם מסטיק ,זה, זה, לא,
הכחול, מנטה".
- "23 שקל", אמר ארמונד.

לא הספקתי להיפרד מכל החברים שלי בארנק והרגשתי די מפוחד ,לבד
עכשיו. ארמונד הוציא את העודף: 2 מטבעות ערסים של 10 ושבע שקל
בשקלים. "אין לך 20 בשטר, כפרה?", שאלה ורד במבט מתחנן.
-"מצטער אחותי, אין לי", אמר ארמונד בלי להסתכל עליה אפילו.
-"שקרן מגעיל", אמר לי מטבע של שקל שהוגש לורד בתור חלק
מהעודף.

הונחתי בקופה אצל ארמונד, היו שם מלא שטרות וכולם דיברו על
כדורגל, מסתבר שארמונד היה בעל דוכן של הימורים ומהמרים הם
אנשים שהכסף זורם מהר מהם והלאה. ריח של סיגריות והרבה רעש
ועצות של הימורים נשמעו באוויר. ארמונד לא נח לרגע והמשיך
להעביר טפסי הימורים במכונה, במהירות ומונוטוניות כאשר סיגריה
נעוצה בין שפתיו. "יהיה פה תיקו אחי, המשחק הזה מכור, אני שם
על זה 50 שקל", אמר חייל צעיר עם תיק קטן ונגן MP3, הוא הוציא
מכיסו שטר של 100 שקלים, נישק אותו ואת טופס ההימור ונתן
לארמונד שהעביר את הטופס במכונה. "קח את העודף, שמור על עצמך
גבר, בהצלחה", אמר ארמונד ונתן אותי בתור העודף.

לא להאמין, הייתי בקושי חצי דקה בקיוסק-תחנת טוטו הזאת וכבר
עברתי שוב. ליאור, חייל צעיר, ללא ארנק, שם אותי בכיס ליד טופס
ההימורים. "היי ,מה נשמע", פנה אליי טופס ההימורים. "וואללה",
עניתי לו, מפוחד, הטופס נראה בבאסה. "אני הולך להיקרע היום
בערב, לא יהיה תיקו והוא יפסיד".
-"אני מצטער..." עניתי לו. מזל שאנשים לא קורעים שטרות, חשבתי
לעצמי, למרות שטופס הימורים זה גם סוג של כסף.

הלכנו כמה דקות ברגל ונעצרנו רק פעם אחת, כשליאור שאל מישהי
איפה זה פארק הרצל. כעבור כמה זמן ליאור נעצר ומלמל לעצמו משהו
ואז הוא נכנס לסמטה די שקטה, איש במעיל עור השמיע שריקה וסימן
לו להגיע אליו. "קח, חמישים אחי, כמו שסגרנו בטלפון", אמר
ליאור. "וואללה, קח ותסתלק" , אמיר, הבעלים הבא שלי, נתן
לליאור גראס בשקית שחורה ושם אותי בתוך כיס במעיל עור. הרבה
שטרות היו שם, כולם מאפיונרים, והאלה מ-200 השקלים בכלל חבורה
של חלאות. הצטופפתי והתחלתי לבכות. "תירגע ,יהיה בסדר", אמר לי
שטר קטן ומצומק של 20 שהיה רשום עליו מספר של פלאפון. לא היה
לי כוח לדבר, הייתי מדוכא מכל המעברים המהירים הללו. לפתע
נשמעה חבטה חזקה. "איי, תעזוב אותי, איי!"
-"אמיר מותק, שוב מוכר סמים הא?" שוטר גדול מימדים ,שמן ועם
שפם החזיק את אמיר. "כמה אתה נותן לי היום?" שאל השוטר. "רוששת
אותי יא חרא, שבוע שעבר נתתי לך 2000, רד ממני, תן להרוויח".
-"תן 1000 ואני נוסע", אמר השוטר וקיבל את מבוקשו.
אני התעלפתי.

כשקמתי, השוטר כבר היה עם פה מלוכלך מחומוס וריח חזק של עמבה,
היינו בשווארמייה. הפעם הייתי על השולחן, השוטר וחבר שלו (גם
שוטר) שוחחו תוך כדי אכילת השווארמה על השותף שלהם כהן, על
קומבינות ועל הבנות שעוברות ברחוב. "קח חמישים, על שתינו", אמר
השוטר למוכר. "עזוב ביז'ו! יש לי כסף", אמר חבר שלו בספק שמחה
בהסוואה וספק עלבון. "תן, תן לי לשלם, נתתי מכה של כסף לא
מזמן", חייך השוטר והגיש אותי למוכר. איזה באסה, הידיים שלו,
מלאות בשומן וגועל, נגעו בי ולכלכו אותי.
וככה, מלוכלך משומן וטחינה, הגעתי לביתו של השווארמיסט. "קחי
ברכה, יש פה 250 שקל, מתנה ממני על היציאה לפנסיה", אמר
השווארמיסט לאשתו ברכה.

נ.ב
אני כרגע מוגדר כ"כסף שחור" ולא שילמו עלי מסים וכל מיני אגרות
וחיובים. עבר עלי שבוע מעניין, הייתי ביחד עם ברכה, פנסיונרית
ממורמרת בחנות לאביזרי מין (היא לא השתמשה בי) ואצל ציפורה
הפדיקוריסטית, מצחיק שהיא מספרת לה על כל חיי המין שלה, היא
כולה הפדיקוריסטית שלה.
הפדיקוריסטית (ציפורה), אישה שמנה ורכלנית, כמובן סיפרה על חיי
המין של ברכה לגברת גבאי (גם שמנה) שבאה אחריה. גברת גבאי
השתמשה בי יום אחרי בפגישה של "שומרי משקל" ומשם הגעתי שוב
לבנק, לאותו הסניף ו...
לאישה הראשונה שנגעה בי, גברת מלניק.

עד כאן להפעם ,
נתראה במסע הבא שלי ,
שלכם.