קטע די הזוי עם כל המלחמה הזאת. לי התחיל התקף החרדה אחרי
הקטיושה הראשונה, שפגעה בסטלה מאריס. השיא של ההתקף היה יום
לפני מטח הקטיושות השני על העיר, יום שהמשיך בבומים לא מוסברים
על הבוקר, כשדקה אחריהם אמא שלי נכנסת לחדר ואומרת שזה היה
קטיושות, ודקה אחרי זה יש אזעקה ואני מוצאת את עצמי בממ"ד עם
אמא ואח שלי. פלאש-בק לגיל 6, מלחמת המפרץ, איזה סרט רע... לא
ישנתי עד הצהריים המאוחרים של אותו יום, במיטה מאולתרת בממ"ד
כי פחדתי לצאת החוצה. היו הרבה אזעקות..

אחרי עוד כמה ימי עבודה רצופי חרדות ואזעקות, שבהם ניסיתי
להחזיר את עצמי למסלול, ויתרתי וברחתי לחברים במרכז. הייתי
ארבעה ימים בפלנטה אחרת וכשחזרתי גיליתי עיר ריקה, עיר רפאים,
אין תנועה ברחובות, כל העסקים כמעט סגורים, חוץ מבית הקפה
שלנו, שעובד כמו שעון. או איך שאני כבר התרגלתי להגיד - מלחמה
זה טוב לעסקים. במיוחד כשאתה העסק היחיד כמעט שפתוח.

די התרגלנו לשגרה של אזעקה-בום-ממ"ד, שגרה שבמהלכה נכנסתי
אפילו לאדישות מסוימת, כמעט שאננות, אותה שאננות שהורגשה בכל
העיר כמעט, לפחות בחלקה העליון. עסקים קצת חזרו לפתוח, אומנם
בעיקר אחרי שקיעת השמש, אבל עדיין, מכוניות חזרו לכבישים,
שוטרים חזרו לעסוק בקטנות, ובקצרה - עולם כמנהגו נוהג.
המשפט שחזרתי ואמרתי לעצמי עד שהאמנתי בו לחלוטין היה "אני
גרה במקום טוב מבחינה אסטרטגית, הם לא יגיעו לפה".

אשליית ההגנה הזאת נופצה כשלפני יומיים, במטח הטילים שנפל בלב
חיפה, נפל טיל ממש קרוב לבית שלי, בתחילת הרחוב. אני גרה
באמצע, ובית הקפה שאני עובדת בו נמצא גם קרוב מאוד. הרגישו
אצלנו את הבום כ"כ חזק, שהייתי בטוחה שהחלונות הולכים להתנפץ.
מצחיק, איך באזעקה היחידה שאני מרשה לעצמי להתעכב רגע עם הקפה
ולא להטיס את עצמי למקלט זה נופל כ"כ קרוב. ממש צחוק הגורל.

בדרך חזרה הביתה עוד עברתי באזור הנפילה. איכשהו אמרתי לעצמי
שאולי זה לא נראה נורא וזה ישכך את החרדה. טעות. תמונות כמו
מסרט מלחמה, מכוניות מנופצות, הרס בכל מקום, כל האזור בהאפלה
מוחלטת. שוטר ומג"בניק עומדים ברחוב ודואגים לתנועה, לאנשים,
מחלקים כוסות מים. קהל סקרנים עומד, מסתכל, מקווה אולי לראות
את השריד שתקוע באספלט או לאסוף "מזכרות".
בירכתי את לובשי המדים בלילה טוב ולחצתי על הגז חזק ככול
שיכלתי, הייתי על סף היסטריה מוחלטת. כשהגעתי הביתה יצאו
הדמעות, רציתי כ"כ לישון בבית אבל לא יכולתי להישאר שם דקה
נוספת.

ישנתי אצל ידיד שלי, איכשהו הצלחתי עוד לתפקד בעבודה. עכשיו
אני רק חושבת לאן אני נוסעת ומקווה רק לישון עד אז. לא מסוגלת
להישאר פה, חייבת להתאוורר. מקווה שזה ייגמר בקרוב אבל מתקשה
להיות אופטימית.



7:30 AM, 8/8/06