אני נוסע הביתה חזרה מהבר, שתוי קלות, אחרי המנה היומית של
שלושה חצאי גינס וכוסית ויסקי, ושומע בגלגל"צ שהשנה נהרגו
בתאונות דרכים 446 אנשים. 446 אנשים!!! אני חוזר לעצמי בקול
רם. מה הם, דבילים? אנשים לא יכולים לנהוג באחריות? אם שותים
לא נוהגים.
446 אנשים!!! זה יותר הרוגים בשנה מפיגועים. אה פיגועים, איך
אפשר לשכוח? במדינה נפלאה כמו שלנו יש פיגועים באופן סדיר.
בעצם, כשאני אגיע הביתה אני צריך להגיד הגומל. לא נהרגתי
בתאונת דרכים אחרי שיצאתי מפאב שלא התפוצץ בפיגוע.
כמה אנשים נהרגים בשנה בפיגועים? אני שואל את עצמי.
נו, איזו מדינה נפלאה. שיכור בדרך הביתה ובמקום ליהנות מאיזה
שיר אני חושב על מוות. שמישהו בתחנה המפגרת הזו ישים כבר שיר!
אבל לא, החדשות ממשיכות, סל הבריאות יצומצם בשנה הבאה. מה
הלאה? עוד פעם יבטלו את הקוקטייל לחולי האיידס? "מה זה משנה,
גם ככה הם ימותו". אולי גם נבטל את ההקרנות לחולי הסרטן? עוד
המוות הזה? ואתם תוהים איך אני יכול לחשוב על זה? אני עובר
תחנה, נמאס לי! חדשות, חדשות, חדשות, אני מפעיל את ה-IPOD,
והנה סוף סוף שיר.

ביום שאני אמות, מאיפה מצאתי את המשפט הזה? זה מוזר לכתוב את
זה, אפילו יותר מוזר מלחשוב על זה. אבל במדינה כמו שלנו איך
אפשר להימנע מלחשוב על זה? מה עוד נשאר לנו? להידקר על ידי
מישהו כשנריב בים על מיקום של שמשיה? לקבל צו מילואים ולמות
כמו גיבור באיזה מחסום?
אולי עדיף למות כמו גיבור, אני לפחות מעדיף למות ככה, כשאני
מציל ילדה קטנה באמצע קרב יריות. אני פורץ את קו הירי מרים את
הילדה רץ למחסה ומגונן עליה בגופי. אולי עדיף לא למות בכלל.
אבל לפחות ככה אני אזכה בחצי דקה בחדשות באותו ערב. יש גם
פיגועים, מלחמות, תאונות דרכים, מחלות סופניות ו...

ביום שאני אמות. אני לא יודע איך זה יקרה אבל אני יודע בדיוק
איך אני רוצה שהוא יראה.
יום בהיר עם שמש חזקה וענני נוצה בשמיים הציפורים יציצו והעולם
ירקוד.
אבל אני אמות!

אמנם אני רוצה למות כגיבור מלחמה, אבל גם לזה יש צדדים
שליליים. אני לא רוצה שמישהו יגיד לטלוויזיה שהייתי מלח הארץ,
אני לא רוצה שיגידו כמה יפה הייתי, כמה מוצלח, כמה ענק, כמה
גדול מהחיים, שכתבתי, שציירתי, ששרתי שירים, זה בכלל לא
רלוונטי. גם אם כל הדברים האלו נכונים, זה בכלל לא רלוונטי!!!
אני מת ואף אחד לא צריך לעשות לי אידיאליזציה, לעשות סרט
לזכרי, לעמוד בוכים מול מצלמות ולספר את סיפור חיי.
שהעולם ידע את האמת, אני אדם כמו כולם, יש לי את המגרעות שלי,
אני חצוף, אני תמיד עומד על שלי, גם כשאני טועה, אני יודע
להעליב כשצריך, לדחוף כשזה נחוץ ואני לא מתבייש בכל אלו. זה
אני ואני אוהב את עצמי כמו שאני וככה רוצה שהעולם יכיר אותי.
אני רוצה שהעולם ידע שהייתי בדיוק כמו כולם, לא יותר טוב, לא
יותר גבוה, לא יותר חכם, ובטח לא יותר חשוב! בלי סרטים, בלי
חברים בוכים, בלי אחות קטנה שקוראת להחזיר את הכוחות או להפקיע
אדמות, בלי אחות גדולה שלא תסכים להתראיין, ובלי אימא מתעלפת.

ביום שאני אמות, אני רוצה מסיבה! אני רוצה שחברים שלי יזכרו לי
דבר אחד, את זה שתמיד הייתי אופטימי, שתמיד ידעתי לצחוק גם
כשהמצב היה רע מאוד, אני רוצה מסיבה, שתרקדו, שתשמחו, תשתכרו
ושלא תבכו עלי, אני לא שווה את הדמעות, אני שווה את  השמחה .
השמחה? כן, השמחה! אני רוצה שתשמחו, שתספרו בדיחות, שתבואו
בהמוניכם גם אם לא הייתי הכי נחמד עליכם בעולם, גם אם פגעתי
וגם אם לא היה איכפת לי, זאת הדרך שלכם לסלוח לי.
והחשוב מכל, הכול עליי!!! כן הכול עליי, אני מת, מה איכפת לי!
ביום שאני אמות, אחותי הקטנה תארגן מסיבה. מסיבת ענק, מסיבה
שעוד ידברו אליה, נקרא לה AFTER PARTY. אולי מעט מוגזם, אבל
אני מת, מה אכפת לי. זאת תהיה מסיבה שכולם ימשיכו לדבר עליה,
נשכור אולם אירועים, לא אולם, גן עם מדשאות ומזרקות, נביא את
ה-D.J. הכי טוב בארץ, יהיה טרנס ורוק כבד, מוסיקה שאני אהבתי
ולא את אותו זבל טכנו שרץ היום במועדונים.
נזמין אסאדו ונעשה על האש, אי אפשר לרקוד על בטן ריקה, וכמובן
את האלכוהול הטוב ביותר. רק את הטוב ביותר. נמאס מאלכוהול זול
שאי אפשר לשתות ובטח שאי אפשר לקום למחרת בבוקר בלי כאב ראש.
אף אחד לא  יבכה!!!
אולי רק אחותי הקטנה, שהמסיבה הזאת נגסה לה קצת בירושה.