אין לי מושג מה אני עושה כאן. מאז המלחמה הארורה הזו איבדתי את
תעודת הזהות שלי.
ואם לפתע תקראו לי זוזי שווילי, ייתכן שאינסטינקטיבית אפנה
ראשי אליכם ואצעק: "מה... מה... מה...? מה עכשיו?". אולי אפילו
אספר לכם עם דמעות בעיניים שאני מתגעגעת לטיביליסי הבירה.
ומה זה משנה באמת שאין לי שמץ של מושג היכן גרוזיה על המפה?
מאז המלחמה איבדתי עצמי לדעת. לא עזבתי את קו הגבול לרגע,
למרות שמעולם לא היו לי גבולות אמיתיים. ואם תמיד הילכתי על
קצוות ושוליים אז עכשיו ברב תעוזתם הם הפכו להיות גם מוחשיים
יותר מתמיד.
אני מנהלת עם האויב דו-קיום שביר. הוא זורק עליי פצצות ואני
שורקת אליהן בחזרה.
סוג של דואט גלילי.
פעם היה פה שקט פריפריאלי. אנשים הלכו לעבודה ובתום יום חזרו
לגדל את ילדיהם. בסופי שבוע היו ששים לקיים את מצוות הדו-קיום
על ידי כניסה לכפרי השכנים וחיפוש אחר פיתות מהבילות עם זעתר,
תוך כדי יכולת לשמוע שיחות שבשגרה: "ג'ורג', כיף איל חאל? ומה
עם האישה והילדים?", וג'ורג' היה חושף חיוך צחור שיניים ומהנהן
"תבואו לבקר... יש לי עכשיו זיתים... חבל לכם על הזמן. תפאדל,
תבואו..."
ישבנו אצל ג'ורג' בבית והתענגנו על כל מה שאיש ערב זה יכול היה
להציע. הזיתים, למרות מרירותם, היו מתוקים. נגינת העוד המתמשכת
ומסך העשן גם הם המתיקו סוד. סודה של ידידות. סודה של התערפלות
חושינו. היינו מפשיטים מעלינו את כל המסכים, אלה אשר נבנו
ביסודיות כה רבה בימי בית הספר. מסכים של שטנה ודעות קדומות
שעכשיו נופצו לרסיסים על ידי קערת זיתים. על ידי חיוכים
ועישונים מתקתקים.
כעת הכל נדם.
צווחותיהן של אזעקות משוללות כל רסן הבריחו את התושבים. הם בטח
רוצים לחיות.
ואני נשארתי פה בגליל, חבל ארץ מדמם שלי, תשוקתי אלייך גוברת
מיום ליום, והדבקות שלי בך מביאה אותי למלחמת חורמה על שפיותי
האוזלת.
וכשזו מתעתעת בי, אני בורחת אל עבר נהר המטקווארי. ספק משכשכת
ספק טובעת במימיו הקרירים, והוזה על הזיתים של ג'ורג'.