אתמול בחמש אחרי "הצוהוריים" - זה נלעג.
הרגשתי לי סתם כך, מאושר עד הגג.
עד שבאיזה שהוא שלב כבר לא יכלתי להתאפק.
החילותי לפקפק, עלה בי הספק.
תוך שנייה הכל בפנים הפך אפור מגעיל
וידעתי שזה לא הגיל זה התרגיל!
נזכרתי בתרגילים הנורבגים כמובן
ופתאום קפאתי במקומי כמאובן.
פני חוורו וגם גופי החל לרעוד
בשעה שנזכרתי במה שכתבתי, בשטויות.
של אתמול,של שלשום ושל לפני כמה ימים.
הכל צף לי ועלה ללא שמץ רחמים.
הרי אסור לי לשנות אסור לי לתקן
"כי מה שנכתב בלב, לעד שם ישתכן".
בסוף הצלחתי לזחול למגירת התרגילים
ושם המה איימו עלי כמו סוללת טילים.
כשראיתי הכתוב, עצמתי את עיני
ועם טוש שחור עבה,
שיניתי את חיי.
מחקתי: "אני אוהב צדק"
רשמתי: "אני אוהב שבתאי"
מחקתי : "שונא פילים בלי חדק"
רשמתי: "שונא סמוראי".
אז איך אעמוד מולו?
מה יהיה עלי?
איכה אסתיר
מפני הנזיר
שאמש תיקנתי תרגיל נורבגי.
