[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעלי בן-עמי
/
הנקמה של יורא

יורא היה רוסי.
כמו כל העולים החדשים.
לבוש בגדים שאינם תואמים. מכנס אדום משובץ עד מעל הפופיק,
וחולצה ירוקה מכופתרת.
אתם יודעים, המראה הטיפוסי לעולה הרוסי החדש.
תמיד כשאני ואחותי הגדולה היינו הולכות אל הסופר מרקט בפינת
הרחוב יורא היה שם עם אימו.
יורא היה רק בן 13, אולם ידע המון על עצב החיים.
הוא עלה לארץ-ישראל עם אימו. אימא שהייתה גדולה ממנו ב-16 שנה
בלבד. (תסיקו לבד את המסקנות..)
בבית-הספר-יורא לא התאקלם. כולם נהגו להתעלל בו. אפילו הרוסים
האחרים לעגו לו. הוא שנא את בית-הספר. הוא נהג לקרוא לו "פשלה
של משרד החינוך".
בשיעורים תמיד היה מצייר. הוא היה מצייר ציורים נורא אפלים
ודכאוניים.
ציורים מלאי צבע שחור. הוא נהג לצייר בתי קברות, קברים,
גופות.
אך יותר מכל התפעלתי מהצורה המדהימה בה צייר אדם שוכב במיטתו
בעוד קליע ברקתו.
לא הבנתי מדוע. אך פחדתי להתקרב ולשאול אותו. שלא יקניטו אותי
שאר הילדים. אף לא אחד התקרב אליו.

בוקר אחד, הגעתי לשעת אפס, בעוד אני נכנסת לכיתה ואין אף אחד.
רק יורא יושב לו שם לבדו ומצייר. מצייר מה שידע לצייר טוב יותר
מכל. הוא צייר אדם שוכב במיטתו, מת.
הלכתי למזכירות ושם אמרו לי שהודיעו לכיתה שלנו שהיום לא
תתקיים שעת האפס, וכנראה לא הגיעו אליי ואל יורא.
טוב, נאלצתי להתמודד עם שעה מיותרת. הלכתי לכיתתי, וניצלתי את
הרגע ששאר הילדים לא נראו בשטח.
ניגשתי אל יורא ופתחתי איתו בשיחה. הרוסית שלו מעולה. ידעתי
זאת כי גם אני רוסיה. דיברנו במשך כל השעה וגיליתי איזה ילד
נפלא הוא.
מהיום ההוא ואילך, היה בינינו קשר מצוין. אט אט החלו להופיע
אצלי רגשות אהבה כלפיו. אך הוא. הוא תמיד היה עסוק בעצב.

היום אנחנו כבר בכיתה י'. עדיין מתנכלים לו. גם אליי מתנכלים.
אך ידעתי שזה מה שיקרה מהרגע בו פתחתי בשיחה עם יורא.
כבר היינו בכיתה י', ועד היום לא ידעתי מדוע אהב כל-כך לצייר
אדם שוכב במיטתו, מת. פשוט לא ידעתי.
יצאנו מבית-הספר, יורא ואני. יצאנו 10 דקות אחרי כולם, בכדי
שלא יטרידו אותנו בדרך.
התבוננתי בעיניו של יורא. היה בהם עצב גדול. אך עם זאת, קמצוץ
של שמחה. אבל השמחה הייתה רק כשהיה עימי.
אזרתי אומץ ולקחתי נשימה ארוכה. פתחתי את פי, ושאלתי את יורא
לפשר הציור שתמיד מצייר.
דממה השתררה.
יורא נראה כמהסס. לענות? לא לענות?
לבסוף סיפר לי. הוא סיפר לי על אביו. אבא שהכיר רק 6 שנים. אבא
שהתאבד והשאיר לבד את בנו ואת אם בנו.
את סיפר לי שאת התמונה הוא זוכר נורא במעורפל, ואת רוב הפרטים
ניסה להשלים מדמיונו.
ליבי נדם. נותרתי חסר מילים. לא ידעתי מה לאמר. וכך הלכנו
בדממה מוחלטת ופנינו כל אחד לביתו.

כל יום העצב של יורא רק הלך וגדל. עד שיום אחד החליט לשים קץ
לעצב שליווה אותו במשך 9 שנים.
יורא שם קץ לחייו.

למחרת בבוקר אימו של יורא מצאה אותו מוטל על מיטתו. ברקתו היה
קליע של אקדח. המראה היה בדיוק כמו בציור!
אימו של יורא כאבה כל-כך על סופו הטראגי של יורא.
גם אני כאבתי. אהבתי אותו נורא.
אך יותר מכל, כאב לי שיורא עשה זאת רק מסיבה של נקמה. נקמה לכל
אלו שאי פעם פגעו בו.
אך הוא לא ידע שנקם רק באלו שאהבו אותו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוות לעורבים.





- אחד עם בעיית
עורבים בחצרו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/11/01 9:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעלי בן-עמי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה