אתה חייב להפסיק, החיים שלך היו כל כך מוצלחים עד כה, למה
להרוס את כל זה בגלל דחף כל כך פרימיטיבי ורגעי?
אתה תלך לכלא, ותהייה בטוח שחברייך לתא יכירו את כל החורים
בגוף שלך, וזה לא היה מאהבה.
הם יאכילו אותך עד שתיחנק, הם יכו בך עד זוב דם.
וזה עוד לפני שהספקת לפנות זמן למקום הקודר שאתה נמצא בו,
עוד 10 שנים זה היה השגרה שלך, שגרה אפורה ומיוסרת. לא תזכה
לראות דבר חוץ ממסדרונות הבטון
עם הצבעים האנמיים. הדבר הכי יצרני שתחווה היה הפציעות וסימני
התשוקה שישאירו עליך האחרים.
אך אל דאגה, במהרה הצוות יראה את מעשיהם.
הם יעשו דבר מה, אכן. אך אחרי זה תתפלל שהמצב יחזור לקדמותו.

מחלקה מבודדת, במבנה "max security" החדש של כלא בוסטון. מבנה
רבוע ועשיר בבטון בצבע חולי מבחוץ. השומר מאיץ בך להיכנס.
עוד הרבה מאוד זמן לא תראה את הצבע החולי הזה, עוד הרבה מאוד
זמן לא תזכה לראות את האדמה
הצחיחה שמקיפה את המבנה, בלי סימן לצמח בר או חי כלשהוא.
התקווה כבר עזבה את המקום הזה.
מסדרונות ישרים וסימטריים צבועים בלבן-שלג, רצפת לינוליאום
אפורה, כבלי חשמל וצנרת מעוגנים בתקרה על ידי כלובי ברזל
רבועים, מנורות פלוריסנט מבהיקות משתלשלות מהתקרה כל כמה
מטרים
ותואמות באופן ציני ללובן המנוכר של החלל.
אין במבנה אור שמש, אין חצרות שהאסירים יצאו אליהם, אין אסירים
לדבר אתם - הדלתות אטומות לקול.
התפקיד שלך זה להישאר בחדר 24 שעות. חדר של 4 על 3, מיטת ברזל
פשוטה, אסלת נירוסטה וכיור.
מדי יום בשעות קבועות יפתח צוהר בדלתך ויביא אימו ארוחה, 3
פעמים ביום.

קר לך. ריצפת הלינוליאום קרה כלפי רגליך החשופות, כל נגיעה
באסלת הנירוסטה או במסגרת המיטה
משגר נחשול קור שמהדהד ומוגבר פי כמה מונים בגלל הקור בליבך.
השעמום הופך לידידך הטוב ביותר
כאן בכלא בוסטון, רק שגרה משעממת וריקה מתוכן, כל יום כקודמו,
קם לאור הנורות הלבנות הבוהקות.
אין ספרים, אין תמונות, אין תקשורת אנושית. לפעמים אתה פוחד
שמא שחכת לדבר.
כבר חודש ימים ולא הוצאת מילה - פשוט אין עם מי לתקשר.
אתה כבר לא מוצא עניין יותר בדבר.
אתה מגלה שאם תשכב במיטה ולא תנוע, רק תבהה בתקרה ותישן הזמן
יעבור מהר יותר.
המפלט האחרון לנפשך המיוסרת הם החלומות, והזיכרונות שנשארו
מהחיים שהיו ולא יחזרו.
כן - לא יחזרו, אתה יודע בצורה בלתי מודעת שכבר לא תצא מפה
בחיים.
ערפל לח מציף את המוח, יוצר מן שכבת טל ארסית בינך לבין
המציאות. אתה נגעל - נגעל מהניקיון, מחוסר הנשמה של המקום
הארור הזה.
זה מעניין אותך לזמן מה, אך אחרי זמן מה זה מתחיל לשעמם.
אתה מאבד עניין בסביבתך, שוקע עוד ועוד בשינה, מתפלל שהמוות
יגאל אותך מייסורי השעמום האינסופי, שדוקר בנפש ומותיר כאב
עמום.
כאב השעמום הנצחי כמו סכינים מלובנות החותכות בך. כל פעם
לוקחות עוד חלק מהחלומות והתקוות
המעטות שעוד נשארו במוחך לאחוז בהם.
"בכלל לא הייתי אמור להיות במקום המזדיין הזה, למה לעזאזל אני
בבידוד?", אתה צורח - ולא שם לב שדיברת בקול - אבל אף אחד לא
שומע, כולם סולדים מסוטי מין ואתה מהסוג הגרוע ביותר.
אפילו הרוצחים סולדים ממבטך.
עם הזמן הפסקת לאבד את ההווי האנושי שלך, אינך מרגיש עוד חי,
אינך זוכר איך נראת השמש או השמים. אינך יודע את משמעות התקווה
עוד.
אתה לא חש יותר, החושים נעשים כהים לרגש או גירוי.
אתה הפיסה המצחינה ביותר של החברה, זרוקה בתא סגור כדי להירקב
ולמות בכוחות עצמה.
אתה כל כך מייחל עכשיו למות, אבל לא...
אתה לא יכול למות! את המותרות האלה רק לרוצחים יש.
אתה צריך לסבול, וגם אם תצא - אתה תהיה מנודה מהחברה, גזר הדין
הנושן יתנוסס עליך כקלון מביש לכל אשר תלך.
כמה נשמה אומללה ומיוסרת יכולה לחיות כך? כמה סבל בן אדם יכול
לספוג, כמה ניכור?
אתה נופל לשינה על המיטה הקשה...
אתה מבין שהמוות היה המחיר הנמוך ביותר שתוכל לקבל, אבל אתה לא
מבין יותר דברים,
השינה נעשית עמוקה מדי.
אתה לוחש תפילה חנוקה בראשך: תודה אלוהים, אך אל תשכך - גם אני
ילד שלך.