מי נתן להם את הזכות הזאת?
לקחת את הילד היפה הזה ופשוט... למחוק אותו...
עכשיו הוא לא פה. לא נפרד מאף אחד, לא הודיע... הוא פשוט לא
פה. ואין דרך חזרה. אין דרך להחזיר את החיוך, את המגע, אין דרך
להחזיר אותו. מי נתן להם את הזכות לפצוע?
הפאקינג מלחמה הזאת, מכתיבה לאנשים את הגורל, הורסת להם את
החיים, לוקחת מהם את שמחת החיים, את החיוכים, את הצחוק, לוקחת
מהם את החיים...
ואיך ממשיכים לחיות אחרי דבר כזה? שקורה כל כך קרוב... איך
עוברים הלאה? איך מתמודדים עם הכאב? או איך לומדים לחיות איתו?
כל שעה? כל דקה? כל שניה?
איך נושמים?

הקיבוץ דומם עכשיו. אין קולות של ילדים משחקים בחוץ. אין קולות
של אופניים, אין קולות של כלום... רק כלב שנובח... הכול דומם
עכשיו. השוק מתחיל לצאת ועכשיו רק נותר לעכל את הדבר? אבל איך?
איך מעכלים?
איך עוצרים את הדמעות עכשיו? איך מייבשים את העיניים? איך
מרימים את הטלפון הקשה הזה? איך נוסעים לחופשה? איך ממשיכים
לחיות את החיים?
איך נושמים?

ומה צריך להגיד לילדה קטנה בגן שאף פעם לא תראה יותר את בן דוד
שלה? מה אפשר לומר? מה לא יהרוס לה את החיים? ומה אומרים לאמא?
איך מסתכלים? איך דואגים? איך מצפים ממנה עכשיו למשהו? איך
עומדים מחר בהלוויה בלי להישבר לרסיסים? עוד שם... ליום
הזיכרון... עוד חיים שנפסקו לאחר 21 שנה...
ואיך נושמים?

איך?

מי נתן להם את הזכות הזאת?

לקחת אותו...