אני לא יכול לומר בדיוק מה הדליק אותי בו, אך אני חייב להודות
שהמוזרות שבו היא התכונה העיקרית שמשכה אותי אליו. וכמובן
האובר-נון-קונפורמיסטיות הנפלאה והחריגה שלו. פגשתי אותו, או
יותר נכון ראיתי אותו פעם ראשונה בחוף, מוקף בכמה חבר'ה בשנות
העשרים המוקדמות לחייהם. חבר'ה שלמדתי להכיר מקרוב מדי. הוא
רבץ על מגבת החוף השחוקה שלו, פאסיבי כמו לווייתן שנסחף לחוף
וכעת נותר במקומו בלית-ברירה. גורלו האכזר טרם חשף את פניו, אך
הוא היה קרוב, ומי כמוני ידע.
שתינו יותר מדי באותו ערב. המממ... טיפי יותר מדי. יש לי וידוי
קטן. לא, לא איבדתי שליטה כמו שכל החארות האלה טוענים. וזה גם
לא היה אי-שפיות זמנית. או תמידית. או פלאשבק של אסיד.
אני מנסה להיזכר.
שתי זרועותיו החיוורות מתוחות מעל ראשו בזווית לא טבעית,
קשורות בחוזקה על-ידי צעיף לסורגים בחלון שמעל לראשו. הגרב
בפיו. עמוק מדי?...
הוא כבר לא היה שם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.