בהרים יש אויר נקי ושקט אינסופי,
ועצים גבוהים בעלי צמרות המזדווגות הלוך ושוב,
ורטט בעיניים: לב רץ אחורה, לא נאחז,
אך ציוצה של הציפור נשמע למרות הכל קצת מאולץ.
הריח הטרי בנחיריים מסתיר ריאות מלאות חצץ.
געגוע נמחץ תחת טוב ממעוף ציפור, ונקלע בבקעי עור הברווז.
האויר הופך דליל, והכנפיים מקרטעות קדימה.
השביל אחורה מכוסה אבק.

בהרים יש אויר נקי ושקט אינסופי,
אך משהו בפירורי הלחם על הקרקע מרגיש לא אמיתי,
המנגינה הזו שבמשב הרוח משהו בה צורם,
והמפל הזה, הנצחי והרגוע, הליטוף שלו זועם.
הכל מתחיל להתחמם -
סביב מתרבות הציפורים,
וציוצן נחלש - הופך קצת גלותי.
ורטט בעיניים שוב, לב רץ קדימה, משתומם
בהרים הכל כל כך קסום...
כל כך אחר...
כמעט שלם.