שירה יושבת פשוקת רגליים על כיסא הגניקולוג,
היא אומרת בעוד הוא מחטט, שולח ידיים,
שזה לא ממש נורא, סה"כ מה כבר קרה,
אז החומה נפלה... אפשר לחשוב, מלחמה...

ד"ר שאולי מוציא את הידיים, הוא מוריד את הכפפות
ואומר לה, שירה, איך את מדברת, זה לא כזה
פשוט, כמו שאת אומרת...

והיא, כאילו להכעיס, סתם מחייכת...
חיוך סתמי, שאומר, מה אתה כבר יודע
על מה אתה מדבר?

ד"ר שאולי מביט בה בכעס ורק בשביל הוצאת האגרסיה
אוחז בצבת ומלטף את סכין המנתחים,
הוא אומר, שירה, הקשיבי לי, נא הביני, זהו לא עולם
של פעם...
שם בחוץ, די מסוכן, מסתובבים שם פושעים, חוטאים
וחיידקים לרוב...

וירוסים עפים להם באוויר כדבר של הרגל,
ואת כך סתם, פותחת רגליים לכל מחזר???

שירה את חייבת לקחת את עצמך בידיים,
הוא אומר וממשיך, את חייבת להתעשת,
את חייבת להבין,
יש מחלות ללא תרופה, יש תרופות ללא מחלה,
שירה, החיים שלך בסכנה...

שירה מחייכת, מנופפת ביד לאות ביטול ואומרת,
ד"ר אתה מגזים, למה הינך מרחיק כך לכת,
אל תלך סחור סחור, אז מה אם אני מזדיינת?

זה לא אתה שרצית להיפגש עם אנשים אחרים?
זה לא אתה ששלחת אותי אל אותם מחזרים?
זה לא אתה שזנחת אותי לאנחות?
זה לא אתה שבגללך גמרתי קופסת ממחטות?

ד"ר שאולי, מוכה תדהמה, פרצופו נאדם
ובעינו עומדת דמעה,
שירה הוא מייבב, כמעט זועק לשמיים,
שירה, מרים את קולו, מכריז על אהבתו לה,
שירה, חזרי אליי מתוקה...

שירה, צוחקת, צחוק בוטה מלגלג,
מביטה בו, בזלזול רב מאי פעם


ד"ר שאולי, כבר מתקרב אל הקצה של השפיות,
כמעט ושם על צווארה ידיים,

שירה רואה זאת, לו בעיינים ומיד, היא סוגרת רגליים,
שירה יורדת מן המתקן ומתלבשת, תחתוניה עולים אט אט
במעלה גופה, הד"ר באקסטזה

ואז היא אומרת, אז הכל בסדר ד"ר? כי אני קצת ממהרת,
הד"ר עדיין מבולבל, אומר, מה? כן, הכל בסדר, מצויין...

היא אומרת תודה,
ופונה ללכת, הד"ר קופץ, מזנק מכיסאו,
מסתובבת, קרה משהו? ד"ר, שואלת,

מה? לא כלום הוא עונה, היא הולכת...