כאשר פקחתי את עיניי מצאתי את עצמי יושבת על מדף לבן, לידי היו
הרבה כמוני, יושבים גם הם, פוקחים את עיניהם, מנסים לברר אף הם
היכן הם נמצאים.
הקמתי את עצמי וניסיתי להתקדם מעט קדימה, אך לאחר כמה צעדים
נתקעתי במשהו ועפתי לאחור. אחרי שהתגברתי על הזעזוע הבנתי שאני
סגורה מאחורי מעטה של זכוכית, כאילו אני מוצגת בחלון ראווה.
ניסיתי להתבונן החוצה וראיתי עוד הרבה מדפים כמו שלי ועליהם גם
כן עמדו אנשים כמוני. ההבדל היחיד היה שהמדפים שלהם נראו הרבה
יותר מטופחים ומקושטים, ממש כאילו מישהו התכוון למשוך אנשים
יותר למדפים האחרים.
ניסיתי לשאול את האנשים מסביבי אם יש להם מושג מה אנחנו עושים
במעין כלוב שכזה, אך איש מהם לא הגיב לקריאותי. כולם נראו
מיואשים ולא ניסו אפילו להסתכל החוצה ולנסות לברר מדוע הם
נמצאים בקופסא מזכוכית. שניים מהם שיחקו שחמט שהכינו בעצמם
מכמה קרטונים משומשים שהיו בתוך הקופסא שלנו. התקדמתי לעברם
כדי לנסות לפתח איתם שיחה ולפתע הבחנתי שיש להם מדבקות על
המצח. התקרבתי כדי לראות את הכיתוב על המדבקות. על אחת היה
כתוב "הומו" ועל השנייה "לקוי למידה", הסתכלתי מסביב, ניסיתי
לקלוט את כל הכיתוביות שהיו על מצחם של האנשים. "פרקינסון",
"ערבי", "נכה", "מגמגם". הפסקתי להסתכל על הכיתוביות וחשבתי
לרגע:"אם לכולם מסביבי יש מדבקות על המצח, אז סביר להניח שגם
לי יש", נגעתי קלות במצחי ואכן הרגשתי שמשהו מודבק עליו.
ניסיתי לחפש את השפיצים של המדבקה, בשביל להוריד אותה, אבל היא
לא ירדה, ממש כאילו הדביקו לי אותה בדבק מגע. התחלתי להסתובב
בתוך הקופסא בשביל לחפש מראה שתראה לי מה כתוב לי על המצח, הרי
לא יכול להיות שידביקו עליי מדבקה ואני אפילו לא אדע מה כתוב
עליה.
"סליחה, יש לך אולי מראה?" שאלתי את ה"מגמגם". יופי של בחירה
באמת, עכשיו בטח יקח לו שעה לענות לי. "הל- הל- הל הלוואי
ש-ש-ש-שהיה לי.. כ-כ-כבר ש-ש-שנים של-ל-לא הס-ס-סתכלתי על
ע-עצמי". "שנים? כמה זמן אתה פה?" ישר התחרטתי ששאלתי עוד שאלה
וגזרתי על עצמי עוד זמן של המתנה "לא משנה בעצם, תודה." אמרתי
והסתובבתי מהר. לפתע הבחנתי בשלט שעמד ממש ליד הקופסא, ליד
הזכוכית. על השלט היה כתוב בגדול:'אשפה'. "אשפה?" שאלתי את
עצמי? "למה ליד הקופסא שלנו רשום אשפה? שישימו את זה ליד הפח!"
הרהרתי לרגע, "או שמא.. התכוונו אלינו?".
החלטתי שאני חייבת סופית מראה, רק הכיתוב שעל המצח יכל אולי
להבהיר לי את המצב, לפתע ראיתי ממש ממולי את ה"הומו". "אה הא!
הומואים, כן, הם תמיד מטופחים, בטוח שיש לו מראה!" התקדמתי מהר
לעברו. לא היה לי נעים לקרוא לו הומו, אז טפחתי לו על הכתף.
"אה, סליחה, יש לך אולי במקרה מראה?". הוא הסתכל עליי לשנייה
ואז חייך. "בטח!" הוא אמר, והוציא מהכיס מראה קטנה. "תודה!"
אמרתי בשמחה ופתחתי אותה מהר. היא הייתה קצת מלוכלכת, כנראה
שזה היה בגלל האבק בקופסא. ניקיתי אותה ואז התבוננתי, לקח לי
קצת זמן להצליח לקרוא את הכיתוב, שכן במראה הוא הופיע בהיפוך:
"הפרעת אכילה".




7.8.06
כנראה שיש תוויות שתמיד נשארות עליך, לפחות אצל אנשים
מסוימים..