פתחתי את שקית עלי הכותרת והתחלתי לפזר אותם בשורה מפותלת אל
חדר השינה של ניב. אחר כך פיזרתי כמה על המיטה, שכבתי וחיכיתי.
השעה הייתה שלוש. ניב צריך להגיע בכול רגע. טלפנתי אליו לפני
כן ושאלתי אותו מתי הוא מגיע. "בערך בשלוש, למה אתה שואל?"
"יופי", עניתי לו, "אני אבוא בשלוש וחצי אלייך הביתה. אל תביא
זרים". המיטה הלבנה הייתה קצת משעממת מדי, אז סגרתי את החלון
והדלקתי נרות כדי לתת אווירה רומנטית. לפתע המנעול הרעיש. ניב
הגיע. קפצתי אל המיטה ולא זזתי בזמן ששמעתי את הדלת נפתחת. הוא
התקדם כמה צעדים, הפסיק, עשה "הממ" והמשיך לצעוד צעדים איטיים.
לאט לאט ראיתי אותו מגיע, כשמבטו ממשיך עם שורת העלים ישר
אליי. "הפתעה", אמרתי בשקט. "ליאור, מה אתה עושה פה?"
"מחכה לך", השבתי במבט שובב.
"אני רואה שהשקעת".
"רק בשבילך".
"ולמה המחווה המוזרה?"
"מוזרה?!"
"יפה, התכוונתי ליפה".
"על זה שנתת לי מפתח לבית שלך".
"אני רואה שאתה ממש מאושר".
חייכתי. הוא חייך. הוא עמד מולי במדים של החנות "קנה ובנה"
שהוא עובד בה, אני שכבתי על המיטה, על הבטן, מביט בעיניו,
שמח.
"אז אתה הולך לעמוד ככה כול היום?"
"לא, אני חושב שעמדתי מספיק היום." ניב השיב "במיוחד כשעכשיו
העבירו אותי ממחלקת הגינה. היה נחמד לשבת תחת שמשייה שמצלה
מאור פלורסנטים" צחקנו צחוק שקט. קמתי אליו ונתתי נשיקה קטנה.
ניב, שגבוה ממני בקצת, התכופף מעט ונישק אותי חזרה. בהתחלה,
נשיקה קטנה. ואז נשיקה ארוכה. נשיקה מושכת לרגש החם והטוב
שבסופו של דבר כולם רוצים עוד קצת ממנו ואחר כך עוד טיפה.
התנור זמזם. הפסקתי את הנשיקה ואמרתי: "אני צריך ללכת".
"עשית ארוחת צהריים?" הלכתי לכיוון המטבח: "לא משהו מיוחד, אבל
תמיד עדיף מכלום." הוצאתי את המגש מול ניב ואמרתי "פיצה". הוא
חייך אלי חיוך מבוגר, ואני הלכתי להוציא שתי צלחות. "אור,
אמ..." הוא השפיל את מבטו, "אכלתי בעבודה". הפסקתי לחתוך את
הפיצה, קפאתי לרגע, ואז המשכתי לחתוך. "תמיד יש מקום לפיצה.
אני מת מרעב, אז אני אוכל 4 חתיכות. אתה קצת רעב, אז תאכל 2,
ואת השאר תסיים בערב", הרמתי את המבט, "ככה לא תצטרך ללכת לשום
מקום לפני המשחק הערב". ניב התקדם לאט בזמן שסידרתי את השולחן.
צעד אחד הרס את קו הפרחים שהתפתל על הרצפה. "ליאור, מה קורה
אתך בזמן האחרון?" הסתובבתי וראיתי אותו רוכן מעליי. השפלתי את
מבטי ועקפתי אותו בזמן שפלטתי "כלום".
"בזמן האחרון אתה מתאמץ יותר מדי. קנית לי ארנב עם מכתב חמוד,
יצאנו לאכול כמעט כול יום, ואתה עושה לי הפתעות למיניהן..."
הרמתי את מבטי: "זה לא טוב?"
"זה יותר מדי טוב", הוא התקרב אליי וחיבק אותי ואמר, "מה
קורה?" שתקתי. אחרי כמה רגעים לחשתי, "טוב לי מדי". השתחררתי
מהאחיזה שלו, צעדתי כמה צעדים ואז הסתובבתי אליו. "בזמן האחרון
אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליך. נעים לי להיות איתך, נעים לי
לשבת איתך, ואפילו נעים לנשק אותך. הלב שלי נתקל ברגש לא מוכר,
רגש טוב, כמו טעם טוב. טעם מתקתק שנותן הרגשה של 'עוד'. אני לא
רוצה להגיד שזאת אהבה, זה דבר מטומטם להגיד שזאת אהבה. אני לא
אוהב אותך. פשוט יש לי רגש מוזר בזמן שאני איתך". ניב לא זז
לרגע, קפוא, מנסה לעכל את מה שאמרתי. ואז אמר "למה אתה לא רוצה
להגיד לי שאתה אוהב אותי?"
"כי..." נשמתי נשימה ארוכה. השפלתי את מבטי. "כי אז יכאב לי
כשתעזוב אותי". הוא עמד שם המום. הוא לא ציפה לזה. "אני לא
רוצה לעזוב אותך..."
"אבל אתה תרצה", קטעתי אותו. הרמתי את מבטי ואמרתי, "יום אחד
תקום, תסתכל עלי ותגיד שאני לא מעניין אותך. יום אחד אתה תחשוב
על אנשים אחרים. יום אחד אתה תקום, תיקח את הרגלים ותלך. אם
אני אגיד שמה שיש בינינו זאת אהבה, זה רק יכאב יותר. אם מה שיש
בינינו זה רק סטוץ מתמשך, זה משהו אחר לגמרי". החזקתי את
זרועותיי כאילו היה לי קר. "זה יותר מדי טוב מה שיש בינינו,
ואני כבר יכול לראות איך יכאב לי כשהכול יתפוצץ לנו. אהבה היא
כמו סם, היא מרימה אותך גבוה גבוה אל השמים, ואז זורקת אותך
למטה, אל המציאות". ניב התקרב אליי לאט, הוא הושיב אותי על
כיסא והתיישב מולי ואמר, "אהבה באמת מרימה אותנו גבוה לשמיים,
והיא באמת יכולה להתפוצץ ולהפיל אותך. אבל זה לא חייב תמיד
לכאוב. יום אחד גם אתה תקום לידי ותראה אותי לא מעניין, ושנינו
נבלה ביחד עד שנבין שזה נגמר. ואז, רק אז, נוכל לסיים את זה
בלי בום. בלי מכה. בצורה רכה. אתה לא חייב לקרוא לרגש הזה
אהבה. אבל אני מרגיש את אותו דבר. אני לא הולך לשבור לך את
הלב, ולזרוק אותך באיזה פינה", דמעה נפלה מהלחי הימנית, ניב
ניגב את השמאלית לפני שהיא תיפול. "אל תייסר את עצמך על העתיד,
תן לו להגיע בזמן שלו. ואל תיתן לעבר גם לייסר אותך, הוא נגמר
כבר. אני נמצא כאן בהווה, בשבילך. אל תנסה לחפש אותי במקום
אחר, טוב? עכשיו בוא נאכל את הפיצה".
"היא בטח התקררה כבר", לחשתי. "אז נחמם אותה שוב". הרמתי את
מבטי אל הפרצוף החם הזה של ניב. אולי אלו היו הדמעות, אבל הוא
נראה כול כך נוצץ. כמו יהלום, כמו כוכב, כמו ניב, שתמיד מוצא
משהו טוב בחיים. הסתכלנו זה על זה כמה שניות שנראו כמו שעות,
ונתתי לו חיבוק רציני. חיבוק שיראה לו כמה אני קרוב אליו, וכמה
הוא קרוב ללב שלי. "אני שונא אותך", לחשתי לתוך האוזן, "אתה
מתופף על הלב שלי בלי לדעת את זה."
"זה רע?"
"זה לא רע. זה גם לא טוב. זה... זאת אהבה".