מתמוסס

מתמוסס לי המוח
מתאדה מחתיכות לטיפות
נוזל בין חרכי התאים
מתוך העיניים, הרחק מפנים נשכחות

הוא מתפרק לפיסות
וטוען שזו אשמתי
לוחש לי בקולי קולות
הישר בין נבכי נשמתי

מתמוסס

מתפוררות המחשבות
גם האמת הופכת דהויה
היושר הפנימי עובר דירה

תמיסה זרה
של גוף אנושי
רגשות מהוהים
של חרכים
כולם אני

מסתכלת למעלה
רואה רק בור כחול
רוכנת למטה
וזה רק חול
מאיים ליפול

נוזל רע
בורחת מעוד צרה
ולא טוב ולא מתוק
סתם חוסר ברירה

העיניים שלי אומרות תפל
והלב שלי פועם ללא קול
השפתיים אומרות מילים צפויות
והידיים עוסקות במלאכות מקולקלות
אין רגש בתיקיות
אין חום בהקלדות
ימים רדופים
שעות חולות
נשימות ריקות
הזיה שכזאת
מרוקנת מפליאות
מפוצצת מכות לא חשובות
מותכת
נוטפת את זורמת בין שניות חופפות
חוטפת לא חושפת שיניים בוהקות
את שומרת לעצמך המון של צלילים
עמוק חבויים
ואת נשאלת שוב שוב
מתי מהלב? מתי ללא שוב?

וכמה שנים את כמו תקופת מעבר משל עצמך
שוקלת צעדים מדודים
בין הסתמי למעשי
בין הטיפשי לרווחי
ממלא את עולמך כל של שגרה
והיא חסרה
מתעכבת בחזרה בלית ברירה
את עכורה
לכלוכית של המילניום החדש
כתם של קדמה על הלחי
שפשוף מבייש של רציונליזם על ברך שמאל
ומבט ריק מסונוור ממנורות רחוב
להם אין שם,לא כתובת ולא הבנה
רק קרירות המתיימרת להראות חמימה
ובפנים בבית
בין קירות ספורים
הדברים רק מתגברים
ועדיין לא ממש נאמרים
תחת סדין במיטה אורבנית להפליא
את נושקת חלומות מתכתיים
את תרה אחר נשימות חמות וארוכות
שלי
שלי

ולקום בבוקר ולפקוח עין ואולי גם שניה
ולראות אותך
מתמתחת, כאילו עוד ישנה
ונשיקה כזו רכה
של געגוע שעוד מצטבר
וחיבוק כולו רגוע
בין לילה אחד לבוקר קצת אחר

את על הקו רוב הזמן
צליל שאינו מכוון
ממוין, מסונן,
בלי הבעות פנים
בלי חיוכים,לא ליטופים
מחפשת חצי חיוך בין תווים מרוטים
את נשמעת עייפה מיום ליום
מדקה לדקה
ואין לי מנוחה
כי את עושה מה שצריכה
ואני כאן חסרת יכולת לרככה
עוברים שבועות ונראה כאילו עוד
משפטייך הופכים קצובים
מילותייך הופכות לרעמים
ולי עצוב מבפנים
אינני יכולה לומר דבר שיחבק
אינני מצליחה למצוא דבר שאותך יחזק
ונשאר לי לחכות
להיות סבלנית, במילים להמעיט
עוד כמה ימים
עוד כמה ימים והחיוך יחזור לפנים
הרוך יחזור למילים
החום יחזור לחיבוקים
הקור בינינו יומס כלא היה
אני מבטיחה, ימים כשבועות ישכחו כ"כ במהרה
צרורות של מרירות ימחקו במתיקות
אני בטוחה
רק תחזרי לכאן ילדה


ואת, בכל שבת את חסרה נורא
נעלמו השקעים שהשארת על המיטה
נעלם הריח שלך עמוק בכביסה
נעלמו האצבעות שנדמות כמטיילות
נעלם החיבוק העוטף ללא שאלות
את לא כאן
ועוד מעט, כן

היום ריגשת אותי כשאמרת כה בפשטות
חכי לי שאחזור, חמישי הקרוב סגור
חכי לי שאחזור, הרי כבר אמרתי שמחכה
חכי לי שאחזור, תודה לאל נמחקה לה עוד מריבה כלא הייתה

שומרת את הטקסט שלך גאה במשרד
חושבת לעצמי, האם זה אפשרי
הצלחת לחדור למעטה השברירי
פתאום שמה לב שלעצבות יש מקור
החיוך נפרש רגע לאחר, ונשאר.