הדמעות שלי לא תמיד היו כאלו שחורות, לפעמים הן סתם היו אפורות
או סתם בהירות.
אולי זה בגלל המסקרה שאני שוכחת להוריד כשאני בוכה, אבל אי
אפשר להוריד אותה כשאני בוכה ממש לפניך.
עזוב... זה כבר לא הכרחי, שום דבר כבר לא מציאותי. מה שלא תגיד
ולאן שלא תוביל, זה פשוט לא יהיה זה, זה פשוט יהיה רגיל.
לפעמים בא לי להרביץ לעצמי כול כך חזק על זה שאני אוהבת מישהו
שלא אוהב אותי בחזרה. ואני נותנת את הכול, מוכנה להקריב עולם
ולך זה לא כול כך משנה, הרי אתה גם ככה מושלם.
לא ניפחת לי את האגו כמו הקודמים לפניך, לא ניסית להוציא אותי
משום סרט שהייתי בו, זה פשוט לא עניין אותך. אבל שום דבר בכל
מקרה לא ממש מעניין אותך, כי אתה מושלם בעיניך.
אז כשלא היית כמו האחרים לקחתי אותך כאתגר מושלם לחיים, ניסיתי
לראות עד כמה אני יכולה לסבול הרי את כולם לפניך לא ראיתי
בכלל, לא התייחסתי כי הם נתנו יותר מדי .
אז כשהבנתי שאתה אתגר, הבנתי גם שהכול יהיה מושלם. סוף סוף
יהיה לי חומר למחשבה, תהיה לי תעסוקה,איך לגרום לך לאהוב, איך
לגרום לך לרצות אותי.
הבנתי אחרי כמה חודשים שאני ותרנית, שנכשלתי, שאתה פשוט עדיין
אוהב את עצמך ולא מוכן ממש לתת ממך.
אז הלכתי.
הלכתי סתם ככה, עם ראש באדמה, בועטת בכל אבן שאני רואה. אז
עשיתי פרצוף קצת עצוב או מבואס, אבל ידעתי שאני אחזור מתישהו
בעתיד, אולי כן תרצה את מה שאני הצעתי .

אף פעם לא חזרתי כי התביישתי.