יום יבוא ואני אבנה עולם
את כל הלבנים שנטשת בפינה אני אחבר ביחד
אצייר שמש מהמכחול שלך, בודד מתחושה, מזמן שכח איך לצייר
אדביק כמה כוכבים, אבל עם הכמיהה שלי, כדי שאני אוכל לבקש
משאלה כשהם ייפלו.
את הזמן האבוד אני אערבב עם זיכרון נשכח, כדי לבנות את התהום
שתפריד אותי מהמציאות שלנו.
ובסוף אני אוכל לאגור את הדמעות בתוך בקבוק קטן, אצור מהם
כדורי שינה שייקחו אותי חזרה לתמימות ושקט.
עכשיו אני מוהלת את שמי בשלך, חורטת בחלקת קבר מרופדת במשקולות
של פחד, כאן אני נשארת?
זהו, השתמשתי בכל מה שיכלתי לקחת ממך, כבר לא נשאר כלום.
שכחתי לעשות לעולם היפה שלי קרקע, אני נופלת.
אך בעודי נעה בשלווה בין החיים למוות, אני שומעת את המגירה
הנעולה שלך חורקת, רואה את ידך פותחת את הקופסא הקטנה המאובקת
מעל הארון שלך, לא נבהל למצוא אותי שוב שוכבת בדממה, יודעת
שהנה הגעת לברוא אותי מחדש...
אבל אתה רק מסתכל עלי, אין לי כוח הפעם להסתכל חזרה.
רק רציתי לבנות עולם...