אני מקבלת בחילה רק מלחשוב על זה.
שניכם עטופים בשמיכות באיזו מיטת עץ באוניה מזדיינת.
היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ואתה, למה שאתה תגיד לה לא?
ולא, אתה בכלל לא חושב עלי באותו רגע,
אתה חושב על השדיים היפים שלה, על הבטן השטוחה שלה, היא בדיוק
כמו שאתה אוהב אותן: נמוכה, יפה, עם שדיים גדולים ותחת שנמעך
בקלות.

כוס אמק, ואני יושבת ונרקבת כמו טיפשה,
ומנסה להאמין שאתה לא תלך לאף אחת, כי אתה יותר טוב מזה,
כי אתה יותר חזק מכל זה.
אבל זה לא משנה, אני לא שם לעצור אותך,
וודאי שכשתחזור לכאן, לא תאמר דבר עליה, תשקר.

קשה לי להרפות כי המצב הזה מוזר לי מדי,
אני לא נותנת לעצמי ללכת לאחרים, אבל הנה אתה שם, ואני משוכנעת
שאתה תמצא לך מישהי.
אולי שחרחורת, אולי בלונדינית,
אולי בכלל יוונייה מטומטמת.
ולהן אתה לא תגיד עלי, על ההסכם שלנו,
לא תספר שאני יושבת ומחכה.
ואולי תספר, ובכלל זה לא יעניין אותן, מה אכפת להן ממישהי
רחוקה שהן בכלל לא מכירות.
אולי תגשים פנטזיה או שתיים,
אולי תשכח בכלל ממני.
אולי לא תרגיש בכלל אשם, כי זה בסדר, כי אני טיפשה מספיק
לסלוח.
וזאת הבעיה, שאני טיפשה מספיק לסלוח,
ואתה בטח יודע את זה. אתה יודע שאני נשארת, ושאני סופגת את זה,
שאני לא מצליחה להיות זאת שתתרחק.

והן, הן יפות יותר? רזות יותר? גבוהות יותר? נמוכות יותר?
והיא, היא נעימה יותר? מצחיקה יותר? נוחה יותר?
ואני, כמה זמן אני עוד אמשיך לחשוב עליך איתן? גם אחרי
שתחזור,
גם אחרי שתגיד שלא קרה דבר?

טיפה לפני שאני נשברת שוב, אני אומרת לעצמי שזה לא סוף העולם,
שאני לא יודעת מה יקרה,
שאולי אתה שם, חושב עלי ומחייך, כי אתה לא צריך מישהי אחרת.
טיפה לפני שאני נשברת שוב, אני אומרת לעצמי שאני חזקה,
שהיו מצבים נוראיים יותר, וזה מה, סך הכל?
כמה שעות, כמה ימים, כמה שבועות,
כמה נשיקות, כמה בנות, כמה פעמים שאתה שוכב עם מישהי, ואפילו
לא זוכר אותי.
זהו, רק עוד טיפה לפני שאני נשברת שוב.
ואתה תחזור, ולא תדע דבר,
והאמת? שגם אני לא אדע!

זהו, נשברתי.

(6.8.06)