פעם רציתי להיות כמו בני. בגיל 44 הוא הפך להיות ראש הארגון
הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה אבל אז הוא עזב והכל השתנה. ארגון
שהיווה כבר 15 אחוז מכלל האוכלוסייה עמד בפני שינויים ומציאות
חדשה אחרי סערת רעמים וברקים.
באוגוסט שעבר מלאו לי 21 והגשתי בקשה להצטרף לארגון. היה להם
טקס חניכה וכמובן הצהרה על שמירת סודיות. הייתי צריך להוכיח
שאני יכול לשרוד ברחובות העיר לבדי, למצוא מקום ללון בו,
להתקיים על אלכוהול ושאריות מזון ומכוסה בסחבות במקום בגדים.
בסמטה חשוכה אחת היה מקום לעוד אחד מסביב לחבית הברזל . מדורת
אש קטנה שבערה חיממה אותנו למשך הלילה. היו שם שני גברים ואישה
בשנות השלושים בערך. האישה הייתה חניכה כמוני, היא רצתה להוכיח
שגם לנשים יש מקום בארגון. שני האחרים היו סוכנים זוטרים.
באותו לילה מסביב לחבית בסמטה צדדית ומלוכלכת למדתי אודות
הארגון . סוכנים של הארגון משקיפים מהצד על התקדמות האנושות
ומחליטים על גורלה, ובמידת הצורך מתערבים בהשתלשלות האירועים.
"כשאתה לבוש בסחבות ומשוטט לא מתייחסים אליך, אתה הופך לצל של
האיש הפשוט ברחוב," אמר לי אחד הסוכנים.  
בדרך כלל מי שמצליח לשרוד בארגון מתקדם מהר מאוד, אלא אם כן
הצטרף בגיל מאוחר אבל זה לא קורה הרבה. חודש מאי הגיע ובני עזב
את ראשות הארגון. בלילה שלאחר מכן הייתה סערת רעמים וברקים
שהאירו גם את הסמטאות החשוכות ביותר וחשפו את כל הסוכנים שלנו.

בני לא הסביר מדוע הוא עוזב והתעוררו שאלות, גורמים מבחוץ החלו
לחקור.
סדר העולם השתנה וארגון נוסף נולד לאחר הסערה . אנשים עם
חליפות מחויטות איתרו אותנו במהירות ולקחו אותנו למרכזים
שונים. שם החליפו את הסחבות שלנו בחליפות , לא לפני שהכריחו
אותנו להתקלח. נתנו לנו אוכל חם במקום אלכוהול ומצאו לנו
מקומות עבודה רגילים.
תוך חודשיים התפורר כל הארגון והאנושות איבדה את הצל שלה.
פעם רציתי להיות כמו בני.