היא שוכבת במיטה, מתבוננת בצללים על התקרה. הם מרצדים מעליה,
מספרים לה סיפורים מעולמות אחרים. היא מקשיבה בריכוז, מנסה
לעקוב אחרי השינויים המהירים, אך מפספסת. לאט לאט היא שוקעת
בסיפור קטן של אחד הצללים. הוא לוקח אותה למסע ארוך, המתחיל
לפני שנים לא רבות. הוא מספר לה על ילדה קטנה, על אמא ועל בית
ריק. הוא מספר לה על בדידות ואושר, על משחקי פרפרים בפרחי
הגינה, על משחק קלפים סוער על מדרגות הבית. הוא מספר לה על תו
בודד בפסנתר, תו לא מכוון, המשמיע מנגינת חיים. היא שוקעת
בסיפור, לא מודעת שהסיפור הוא סיפורה היא. והיא בוכה. לא יודעת
למה אבל היא בוכה. אמרו לה פעם שבכי משחרר, אז היא מנסה.

היא בסך הכל ילדה קטנה בעולם של מבוגרים. היא מסובבת ראשה
ומתבוננת בגבר שישן לידה, מחייך מתוך שינה. היא אינה מכירה
אותו. בעוד כשעה הוא יתעורר, ינשקה על מצחה וילך לדרכו, ישאירה
לבד בעולם משלה. היא בודדה. היא אינה מבינה מדוע היא פוגעת
בעצמה כך, היא רק יודעת שהיא לא מכירה שום דרך אחרת. היא צריכה
קרבה אנושית וזו הדרך היחידה שהיא מכירה. מאז שהייתה נערה,
גילתה את הכשרון שלה להפנט גברים. בהתחלה היא נהנתה מתשומת
הלב, בלבלה בינה לבין קרבה אמיתית. הם רצו לקחת והיא רצתה לתת.
היא לא נתנה חשיבות להרגשת הריקנות שלוותה עם זה. היא האמינה
שכל שהיא תתבגר, ההרגשה תעלם ותפנה מקום לאושר אמיתי. הרי זה
מה שאמרו בטלויזיה.

זה מה שהיא קראה בספרים. היא קראה בשקיקה כל רומן רומנטי שיצא
לשוק ונתנה לעצמה לשקוע בדמיונות, החליפה בינה לבין הגיבורה.
דימיינה לעצמה אביר על סוס לבן שיפתח לה דלתות, שיפנק אותה
בפרחים ושוקולדים ובגדים ותכשיטים. שינשום אותה. והיא הסתפקה
במועט. הסתפקה בורד בודד בפגישה הראשונה. הסתפקה בטבעת כסף
זולה. הסתפקה בנושא כלים. לאט לאט מצאה עצמה נותנת עצמה לכל
המרבה במחיר. עד היום ההוא שהכירה אותו. הוא הקסים אותה בפרחים
ושוקולדים ומילים יפות, שקיעות רומנטיות וטיולים לאור ירח. הוא
שכנע אותה לעבוד עבורו. הרי גם ככה היא נהנית מזה, מדוע לא
להפוך את זה למקצוע? וכך עברו להן השנים.

הוא יושב על מדרגות ביתו, מתבונן בשמיים. מדליק עוד סיגריה
ועוד סיגריה, נותן לעשן לעטוף אותו.
הוא מתבונן בירח המתבונן עליו, מנסה להתחמק מהסיפור המוכר לו
כל כך. הוא נכנס הביתה, מתיישב על המיטה ובוחן את חדרו. כל מה
שרצה אי פעם יש לו. חדר גדול, טלויזיה, מחשב, גיטרה יקרה...
ובכל זאת, משהו חסר. הוא נשכב באלכסון במיטה ומסתכל לתקרה.
הצללים מספרים לו סיפור והוא איננו מקשיב. הוא אינו מוכן
לקלוט. הוא מכיר את הסיפור ואינו מוכן להתמודד איתו. שולח ידו
להדליק עוד סיגריה, אך נזכר שהשותף אינו אוהב עשן ולא מרשה
לעשן בבית. כמובן שהוא מתחשב בו, כפי שעשה כל חייו. עוד מאז
ילדותו, הוא שם עצמו במקום השני אחרי כולם.

בבית הספר תמיד היה נותן את חפציו על מנת לרכוש חברים. היה
נותן את כספו לאחרים על מנת שיאהבוהו. היה מקבל מכות בשקט
ומתענג עליהן, לפחות כך תקשרו איתו. כשגדל, הבטיח לעצמו שלא
ימצא עצמו יותר במצב הזה. הוא בנה לעצמו אישיות חדשה לגמרי.
בנה לעצמו מסיכות על גבי מסיכות ונדר לעצמו שלא יוריד אותן
לעולם. הוא קבר עצמו בקבר עמוק ללא אפשרות חזרה. הוא למד להיות
ציני, למד לספר בדיחות, למד את אמנות השיחה על בוריה. הוא למד
את האומנות הנסתרת של הכריזמה ושילם עבורה מחיר נורא מכל. לאט
- לאט, הלימודים הניבו פירות. עוד חבר ועוד חבר נוספו למעגל.
עוד אדם שיודע לקחת ועוד אדם שיודע לקחת ועוד אדם שיודע לקחת
ועוד אדם שיודע לקחת.
ולבסוף לא נשאר לא יותר מה לתת. ואז, הם נעלמו. השאירו אותו
לבד. הוא לא הבין מה קורה. הוא חשב שהם ישארו לנצח.

הוא למד את השיעור של חייו. לא יתן עוד את כל מה שיש לו על
ההתחלה. ישאיר קצת לאחר כך.
רק כך יוכל להשאיר אנשים סביבו. רק על ידי פיתויים חומריים.
הוא מכר לעצמו את האשליה שהוא לא זקוק להם כמו שהם זקוקים לו.
מעגל השנאה החל. מיום ליום אסף עוד חבר ועוד חבר ועוד שנאה
ועוד שנאה. לבסוף השנאה כלתה את נפשו, עד שנשארה רק צלקת קטנה,
להזכיר לו מי הוא.

היא עומדת לה בחוץ, מתבוננת בשמיים. אורות ניאון מרצדים
מסביבה, נותנים לה תחושה של שייכות.
כאן היא צריכה להיות. זה מה שהיא שווה. עוד גבר מגיע ועוד גבר
מגיע. היא נותנת להם את המתנה היפה מכל ומקבלת מהם חיוך. זה
מספק אותה.

הוא נוסע הביתה. בית? הוא נוסע לחדר שלו, המלא מציוד אך ריק
מאדם. אל חדר השינה שבו אינו נרדם. הוא עובר לידה ומסתכל עליה.
הם מחליפים מבט זריז. היא חוזרת לשלה והוא לשלו והוא ממשיך
לנסוע. לפתע, ברק של הבנה פוגע בו. הוא ראה בעיניה משהו שלא
ראה אצל אף אחד עד היום. הוא ראה שם את עצמו. הוא נעצר והחליט
לחזור. דיבור זהיר, כריתת עסקה והוא נכנס איתה לחדרון הקטן.
הוא אינו מוצא את המילים לאמר לה את מה שראה בעיניה.

היא יושבת מולו, מתבוננת בגבר היושב מולה. הוא לא יפה, הוא לא
מושך, אין בו שום דבר.
אך בכל זאת, יש בו משהו מעבר. היא נמשכת אליו כבמטה קסם.

שנתיים עברו. שנתיים בהם השתנה מקצה לקצה.
היא עדיין בחייו. ממשיכה לפגוע בו כפי שלא פגעו בו מעולם.

שנתיים עברו. שנתיים בהם התבגרה בפתאומיות.
הוא עדיין שם, נשאר לצידה למרות כל נסיונותיה להרחיקו. היא לא
מסוגלת להתמודד עם האמת שבו. עם העומק שברגשותיו. גם היא
מרגישה כך, אבל מפחדת עד עמקי נשמתה. האם זה אפשרי? יכול להיות
שהוא באמת קיים? שוב היא פגעה בו ושוב הוא נוסע הביתה, מרוקן
נפשית.

הוא שואל את עצמו, למה להמשיך? הרי אפגע ממנה שוב ושוב.
לפתע הוא נזכר בעיניה. בעיניה הוא רואה את חלומותיו. הוא רואה
את פחדיו. הוא רואה את עצמו.
הוא יודע, שהיא מה שחיפש כל חייו. היא הנפש התאומה שלו.

היא יודעת שהוא יהיה שם תמיד, אך קשה לה שלא לבחון זאת שוב
ושוב.
היא רוצה אותו אך מפחדת ממנו. הוא כבר לא שלה. עכשיו כשאיבדה
אותו, היא משתמשת בכל הדרכים שלמדה להחזירו אליה, אך ממשיכה
להרחיק אותו. אם רק היתה מבינה שהוא יחזור לבד בכל פעם, לא
היתה מנסה יותר.

וכך זה נמשך, היא פוגעת והוא נפגע. היא מרחיקה והוא מתרחק. היא
מתקשרת והוא חוזר.
היא אוהבת והוא אוהב. היא לבד והוא לבד. והם ביחד. תמיד ביחד.
לבד.