להשתחרר ממך...מהכל..כל מה שקשור אליך. לא לחשוב עליך יותר
ולהעמיס את המוח שעות נוספות...לא לרצות בקרבתך ולרצות
להיות... איתך, שלך. כל כך הרבה לבקש? זה סוג של מבחן אלוהי או
נקמה של היקום בי? מה כבר ביקשתי, לא לרצות אותך לידי? זה הרבה
לבקש? למה לא בעצם? אני אמצא לעצמי מישהו אחר אפילו לא לטעמי
שיהיה ריבאונד או איך שלא מכנים את זה בימינו ובעצם מה רע בזה?
כל עוד זה יגרום לי לשכוח ממך...השאלה היא האם זה יגרום לי
לשכוח אותך? אני לא רוצה אותך יותר. לא מרגישה חולשה שאתה
בסביבה גם לא פרפרים בבטן או כל סוג של אהבה. זה מעיק. למה קשה
להשתחרר ממך? לא רוצה אותך, מה יש פה לא להבין? לראות אותך זו
לא בחירה שלי כי אין ברירה אבל לחשוב עליך זו בחירה שלי ואני
מפסיקה מעכשיו.

זו באמת בחירה שלי? זאת השאלה. למי אכפת ממך בכלל? מי אתה
שתיכנס לי למחשבות ותעסיק אותן במשך שעות ביום?. איזו זכות יש
לך לעשות לי דבר כזה? הרי לא עשתי לך כלום חוץ מלרצות אותך
ואוליי...אתה גורם לבטן שלי להתהפך. לא יודעת מה אני מרגישה
ומה אני בכלל אמורה להרגיש? אז הנה מעכשיו לא אזכיר אותך יותר
בשום שיחה...אבל מה לעשות עם הדברים שמזכירים לי אותך? שקט,
ממך זה כל מה שביקשתי, זה כל כך בלתי אפשרי? אז למה אני נקרעת
מבפנים ומרגישה שכל מילה שלי היא שקר? אני כל כך מנסה לא לחשוב
עליך שזה גורם לי לחשוב עליך יותר... אתה פשוט נטל נפשי. אני
חולה? ומה עם הנפש? למה קשה להתנתק ממך? אובססיה? רצון לכבוש
ולהשיג? אני לא רוצה אותך יותר. ואם אני אמשיך להגיד את זה
מספיק פעמים יהיה מי שיאמין? כי אני לא. אז שאני אפסיק? רע לי
כל כך ואין לי יותר מה לומר חוץ מבקשה קטנה אחרונה: חבק אותי
עד שהשיגעון יחלוף ואני יבריא ממך.