זה קרה יום אחד לפני המון שנים, אמרתי ללב שלי שלום.
עטפתי אותו בשכבה של פצפצים (אתם יודעים, הנייר הזה שאוהבים
לפוצץ), חשבתי שזה יהיה לזמן קצר, חשבתי שככה הוא יהיה מוגן
מפשעי הסביבה, אבל טעיתי, ובגדול.
מאז הוא קבור בין שכבות של בטון, בין ברזלים הנעולים עם מנעול
גדול, וקופסה יפה (כדי שלא יראו את מה שמתחולל בפנים).
לפעמים אני פותחת סדק קטן כדי להתבונן בו, אבל זה לזמן קצר
מאוד, ושוב אני מכסה אותו כדי שלא ייפגע.
אני נזכרת איך הוא נראה, הלב הקטן שלי, כול כך יפה, קטן, עשוי
מזכוכית, מין כדור בדולח שכזה. אני זוכרת, כשהייתי קטנה הייתי
מביטה בו ורואה שבכול פעם מתווסף עוד צבע יפה למארג הצבעים
שבו.
לפעמים, הייתי יכולה לגלות מה יקרה בעתיד, כן, שתדעו שזה לא
צחוק, אם רוצים מספיק אז אפשר לשמוע אותו מגלה מי הוא אדם טוב
ומי הוא אדם רע, ואפילו מי הוא חבר אמיתי.
המוח שלי מדבר איתו מדי פעם, כי אני לא ממש מצליחה, יש ביניהם
הסכם כזה, של מי יעשה אותי מאושרת, חמודים שניהם, תאמינו לי!
הלב אומר למוח מה הוא חושב שיעשה לי טוב, והמוח אומר לעיניים
שלי את מי לחפש, האוזניים נרתמות למשימה ומקשיבות בדקדקנות
לכול דבר שהם מחפשים, ואיכשהו הפה הוא חתיכת מרדן, קצת קשה לו
עם פקודות אז לפעמים הוא עושה פדיחות.
המוח, שלרוב הוא לא ממש מוצא את האדם הזה (הוא חתיכת נחוש
הבחור) מרחם עלי לפעמים, כי זה קצת משעמם לחיות בלי התרגשות,
אז הוא בורר את האנשים הכי קרובים ל"אחד" ונותן לי לקוות.
לרוב, המציאות היא זו שגורמת לבעיות (אני לא אוהבת אותה!)
והתקוות נגוזות.
למזלי, המוח הוא בחור חכם והוא מדריך אותי כול פעם מחדש איך
לפתוח את השכבות שמעל ללב, ואפילו כמה לפתוח, הכול כדי שהלב לא
ייפגע.
אני לא יודעת אם אי פעם אני אראה את הלב שלי. בכול זאת, אין
אדם מושלם, ואין מערכת יחסים מושלמת, המוח הוא בחור עקשן ותמיד
מחפש את מה שאין.
אבל אני חושבת שמספיק לי אדם שיראה את מה שמתחת לקופסה
הפרחונית ויאהב את מה שיראה, זה כבר יספיק לי להעיר אותו
בחזרה.