שוכבת עם בגדים זרוקים ומלוכלכים. קמה עם כאב ראש נוראי,
מסתכלת לצדדים. הסלון מבולגן, כל דקה שעוברת הרצפה נהיית יותר
ויותר קרה ופשוט אין כוח לקום. לבסוף התרוממה מרצפה הקפואה.
מחפשת ומחפשת בתוך המטבח קפה וסוכר, אבל אין קפה ואין סוכר.
פותחת את המקרר וגם שם אין כלום, לובשת על עצמה את אותם בגדים
שלבשה כבר שבוע ויורדת למטה אל המכולת. רואה את הקפה האהוב,
רואה הרבה דברים. מחפשת בתוך הכיס כסף אבל אין, יש רק שלושה
שקלים ויודעת שבבית אין גם. יוצאת מהמכולת בידיים ריקות, עם
פנים עצובות ורואה איך כולם מביטים ובוהים בה והרגשת צמרמורת
מכסה את כל גופה.
אין כוח להיכנס לדירה הקטנה והמלוכלכת, היא רואה ספסל, יושבת
וחושבת על העבר, על חיים טובים, על השאיפות שהיו לה. רוצה
לחזור לשם אבל מבינה שאין דרך חזרה, אין את הדלת שתיפתח.
צצות אצלה גם מחשבות על העתיד, דברים נוראיים שעוברים לה בראש,
שאיננה רוצה שיקרו לה, כמו להיות קבצנית או להידרדר לעולם
התחתון.
פתאום, בתוך כול המחשבות, רואה בחור. הוא נותן לה את היד
ומסתכל עליה בחיוך ואמר לה בואי, והיא רק שומעת מרחוק קוראים
בשמה, מסתכלת עליו ושומעת קול מוכר, מהססת לרגע אך לבסוף עוזבת
לו את היד והולכת לכיוון הקול. רק מסתכלת לאחור ורואה את הבחור
עומד שם ועדיין מחייך אליה.
מסתכלת על השעה והשעה היא רבע לשבע בבוקר, שומעת את אביה קורא
בשמה, זמן לקום לבית ספר.
מתעוררת, קמה ממיטה החמה מסתכלת על החדר ואומרת "איזה מזל שכל
זה היה חלום", וחיוך רחב עולה על השפתיים.