באיזושהי שעה, עמוק באמצע הלילה, המכונה שהאישה הייתה מחוברת
אליה התחילה לצפצף ממש חזק. התעוררתי בבהלה ונלחצתי, כי חשבתי
שהיא הולכת למות. פשוט למות ככה, באמצע הלילה, עם בחורה שהיא
בכלל לא מכירה, שאפילו לא זוכרת את השם שלה. תוך כמה שניות
הזדחלה לחדר אחות, ניגשה אליה ולחצה בעצלות על כמה כפתורים
צפופים, שהיו על הקופסה שממנה בקעו הצפצופים. הלחיצות הרגיעו
את הקופסה, והיא הפסיקה לצפצף. ממש מתכנתת אנשים האחות הזו.
נורא רציתי לחזור לישון, כדי להגיע לבוקר המיוחל כמה שיותר
מהר, אבל אז הזקנה התחילה לגנוח ולהגיד דברים לא ברורים. לא
יכולתי להתעלם מהרעשים האלה. בהתחלה קיוויתי שהיא עושה את זה
מתוך שינה, אבל אחרי שהסתכלתי עליה ממש טוב, הבחנתי שהיא עם
עיניים פקוחות. היו שתי נקודות קטנות כאלה של אור באזור הפנים
שלה, שהיו בעצם השתקפות של האור הקלוש מהמסדרון בעיניים שלה.
לא ידעתי מה לעשות. לא נראה לי שהרעשים האלה היו יותר מדי
מטרידים את האחות שהייתה כאן, אבל פחדתי שהזקנה שמה לב שאני
בחדר, ושאולי היא נסערת כי היא לא מבינה מי תקע אותה עם בחורה
שהיא בכלל לא מכירה. אני יודעת שאני הייתי מאוד מתעצבנת, אם
הייתי במקומה.
בגלל שלא רציתי להיות מה שמונע מאישה זקנה ומאוד חולה לישון,
קמתי מהכורסא והתקרבתי אליה בחיוך מבויש, כזה ששמים על הפנים
כשנכנסים לאירוע מלא בחברים או קרובי משפחה של מישהו שסינג'ר
אותך לבוא אתו. "היי, אני לי, חברה של עופר.  עופר מדבר עלייך
מלא."
היא סובבה את הראש לכיוון שלי, והסתכלה על נקודה לא ברורה
בסביבת הראש שלי, אולי על האוזן. ואז היא התחילה להשתעל, ממש
חזק, שיעול רטוב, שיש בו סימולטאנית כול מני רשרושים ושקשוקים
לא ברורים בכלל. עכשיו באמת הרגשתי כמו מטומטמת. בעיקר
התעצבנתי על עופר שתקע אותי כאן. לא מגיע לאישה הזו, בימים
האחרונים שלה, להיתקע אתי, ובטח שלי לא מגיע להיתקע כאן. רציתי
להביא לה כוס מים, אבל פחדתי שאולי מסוכן לה לשתות, כי היו
תקועים לה צינורות בתוך האף. לא יודעת, לא נראה לי לעניין.
כשהיא סיימה להשתעל, היא חזרה למלמל כול מני דברים לא ברורים,
ואני ממש השתדלתי להבין מה היא אומרת. התחלתי לנסות לנחש בקול
רם, כאילו שאנחנו משחקות במשחק פנטומימה והיא מנסה לרמוז לי על
שם של סרט. בכלל לא הייתי בטוחה שהיא קולטת שאני מנסה להבין
אותה.
עופר הזה, שיהיה לי בריא. לפעמים אני חושבת שהוא בכלל לא מצליח
להבין שאנשים אחרים בעולם חיים חיים משלהם, עם רגשות משלהם
ורצונות משלהם, ושחברה שלו אולי במקרה לא מרגישה כול כך בנוח
לעשות משמרת לילה ליד מישהי שהיא זרה מוחלטת. ועוד משמרת לילה
בבית חולים, למי יש את העצבים לכזה דבר? יש לו לב טוב, באמת,
אבל לזרוק אותי בכניסה למאיר בעשר בלילה, כשאני בכלל מצפה
לאיזה המבורגר ובירה, זה מעבר ללא לעניין. זה חטא.
אבל אולי זה גם חטא לא לרצות לעזור לחבר שלך, וככה בעצם גם לא
לעזור לאיזו זקנה מסכנה. זה כבר שני חטאים. בכול זאת, יכולנו
קצת יותר לפתח את הדיון בעניין הזה. איך שכחתי את השם שלה?
אולי בכלל לא טרחתי לשאול את עופר, מרוב שהייתי המומה ומבולבלת
מהשליחות שהוא הפיל עליי?
בסוף, כול המלמולים שלה התמזגו למילה אחת, שחזרה על עצמה שוב
ושוב.
"שרה. שרה."
"הבנתי. שרה. אז את רוצה בבוקר לראות את שרה? אני אגיד לעופר
שימצא אותה."
הטונים שלי היו מתחנחנים בצורה כול כך מאולצת. לא צריך לדבר
לאף אחד כאילו הוא בן ארבע, אפילו לא לילד בן ארבע. היא הסתכלה
על האוזן שלי עוד קצת, וסובבה את הראש לכיוון השני.
התיישבתי בחזרה בכורסא, והבטתי בה בחרדה. הרגשתי כמו בפעם שבה
שמרתי על תינוק שלא היה מוכן להפסיק לבכות. כול פעם הנחתי אותו
במיטה, והסתכלתי עליו במתיחות, מתפללת שהוא לא יחזור לבכות.
היצור הזה בכה עד שההורים שלו חזרו בשתיים בלילה. אבל הנה,
האישה דווקא הייתה בסדר, ודי מהר העיניים שלה נעצמו. כול הסצנה
הזו לא אפשרה לי לחזור לישון, והחלטתי ללכת להוציא בקבוק קולה
מהמכונה במסדרון.
בחוץ ישבו על ספסל שני ערבים, כול אחד משלב ידיים ובוהה קדימה.
אף פעם לא הבנתי למה תמיד רואים הרבה ערבים בבית חולים. איך זה
יכול להיות, הם פשוט חולים יותר? זה לא הגיוני. לידם עמדה אישה
שחומה, מאוד רזה, עם שיער מאוד צבוע לבלונד. היא דיברה
בסלולארי שלה, וניסתה לשכנע מישהו ללכת לישון. נראה לי שזה לא
היה ילד. שלפתי מהמכונה בקבוק קולה, והתיישבתי על הספסל שהיה
ממול לאישה ולערבים.
נאבקתי קצת עם הפקק של הקולה, וכשהוא נכנע ונפתח, ריססה אותי
כמות עצומה של קצף קולה שהרטיב לי לחלוטין את כול המכנסים
והחולצה. לא ברור לי איך לעזאזל בקבוק כזה קטן יכול לתסוס
ולהתרוקן כמעט לחלוטין על בן אדם אחד, אבל זה קרה, וזה קרה
באמצע הלילה בבית חולים מאיר, לי.
אחות קטנה, ממש מיניאטורית, שהייתה בעמדת אחיות בסמוך אלינו,
רצה אליי. היה לה חיוך מקסים.
"בואי חמודה, בואי נייבש אותך, מסכנה ככה להירטב בלילה."
"לא לא, זה בסדר, אני אייבש את זה עם טישו, לא צריך, תודה
רבה."
"את רטובה לגמרי, בואי, את לא יכולה להישאר כאן עם בגדים
רטובים."
לא רציתי כול כך לצאת מהבגדים שלי, אבל גם לא רציתי לחזור
לכורסא בחדר החשוך כשאני ספוגה בקולה. האמת היא שלא רציתי בכלל
לחזור לחדר החשוך הזה. החלטתי להסתכל על  ההרפתקה עם האחות
בתור עוד דחייה של הקץ. אולי עד שאני אסיים אתה כבר יעלה
הבוקר. היא סימנה לי לבוא אחריה, לחדר שהיה מאחורי הדלפק של
עמדת האחיות. הבלונדינית הרזה קראה לי מאחור. "אל תדאגי נשמה,
קולה יורד בכביסה."
נכנסתי לחדר והתיישבתי על כסא סמוך לדלת, שהאחות סימנה לי
עליו. הסתכלתי עליה. היא הייתה כול כך זריזה ונחמדה. לפעמים
נורא חבל לי שאני לא כמו הנשים האלה, שהן זריזות ונחמדות כאלה.
פשוט אין לי מספיק כוח רצון. היא שלפה צרור מפתחות, ופתחה ארון
שבו היו ערימות של בגדים. לרגע אחד שמחתי, כי חשבתי שהיא הולכת
לתת לי מדים של אחות. לא יודעת למה, אבל זה ריגש אותי. אולי כי
אלה מדים של אנשים שעושים משהו שהוא חשוב, משהו הומניטארי. אבל
אז חשבתי על הזקנה, ופחדתי שאם היא תתעורר ותראה אותי במדי
אחות, זה יעודד אותה להמשיך למלמל ולגנוח, ולא רציתי שזה
יקרה.
בכול זאת התאכזבתי כשהאחות הביאה לי בגדים של אנשים חולים.
רציתי להגיד לה שאני מוותרת, אבל היא הייתה כול כך נחושה לעזור
לי, ואני כבר הרגשתי כול כך לא נעים בסיטואציה שכבר מקודם לא
היה לי נעים בה, שפשוט התפשטתי ושמתי עלי את הבגדים האלה.
כצפוי, המכנס היה רחב מאוד, ממש כמו שק, ולא הצליח לכסות באופן
מלא את האורך של הרגלים שלי. הרגשתי כמו ליצן מאושפז. עכשיו
כבר יכולתי לראות שעל דש הבגד של האחות הייתה תגית עם השם
סימה.
"תודה רבה, סימה, באמת."
"אין בעד מה מתוקה, אף אחד לא צריך להסתובב עם בגדים רטובים.
יש פה כבר מספיק חולים."
לקחתי את הבגדים הרטובים שלי, וחזרתי לחדר. מאוד רציתי להגיע
לשלב שבו כבר מסתכלים לאחור וצוחקים על כול מה שקרה, אבל פחדתי
שהערב הזה ייגמר ברע. היא הייתה אמורה להיות מאוד חולה, האישה
הזאת, ומהחלון שהיה בחדר לא ראיתי שום רמזים לאור. חזרתי לעמדת
התצפית שלי מהכורסא, וקיוויתי שהשעות הבאות יעברו מהר, ובשקט.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שמישהי עם הרבה מאוד תכשיטים גדולים
מחרוזים דיברה אליי, כשכול הפרצוף שלה בערך בתוך הפרצוף שלי.
"חמודה, קומי, בוקר טוב." פקחתי עיניים ולא הבנתי מה קורה.
החדר עדיין היה חשוך, והאישה הזו בכלל לא הייתה מוכרת לי.
"שלום לך, אתן חברות?" הסתכלתי עליה, ועדיין לא הצלחתי להתאפס
על הסיטואציה.
"אני חברה של מי? אני לא מבינה..."
"רציתי לדעת אם את חברה של אימא שלי. את הבחורה הצעירה הראשונה
שראיתי שמאושפזת במחלקה הזו, את יודעת?"
"מה? לא...אני לא מאושפזת אני...נשפך עלי קולה אז החליפו לי
בגדים וחזרתי ו...ואני החברה של עופר.
"לעופר יש חברה? תראי, אני בכלל לא ידעתי. איזה יופי, לא מספר
לנו כלום הבחור."
" כן אני באתי להיות אתה בלילה כי הבנתי שלא היה מי שיבוא."
"תודה רבה חמודה, ממש יפה מצידך, כול הכבוד על היוזמה, באמת
כול הכבוד."
כן, כול הכבוד על זה שהאחיין שלך מסנג'ר אנשים ותוקע אותם
בפינות שאי אפשר לצאת מהן.
"טוב, בואי אני אשחרר אותך, תלכי הביתה לנוח, אני נשארת אתה
עכשיו."
אמרתי לה תודה. לא בדיוק יודעת על מה הודיתי לה, אולי על זה
שהיא גאלה אותי מהלילה המוזר הזה, ויצאתי למסדרון. לא הבנתי
למה היא אמרה לי בוקר טוב, כשבחוץ עדיין היה חשוך, אבל
כשהוצאתי את הסלולארי מהתיק, ראיתי שהשעה כבר חמש, וחמש זה
באמת סוג של בוקר. אחרי עוד שני מסדרונות וירידה של שלוש קומות
במעלית, מצאתי את היציאה.
לא כול כך ידעתי מה לעשות. לא היה לי כסף למונית, ועופר לא ענה
לי. כנראה עדיין היה עסוק בלהשלים שעות שינה אחרי הלילות
הלבנים שלו בבסיס. מצאתי תחנת אוטובוס בכיוון שנראה לי כמו
הכיוון של היציאה מכפר סבא, וחיכיתי לאוטובוס כלשהו שיעצור.
הרוח הקרירה שהרגשתי ברגלים, הזכירה לי שאני בכלל עדיין בבגדים
של אנשים חולים, שנראים עליי כנראה מאוד מצחיק. מה שהיה מעניין
הוא, שממש לא היה לי אכפת. גם אם כול הרחוב היה מלא אנשים, זה
כרגע פשוט לא היה משנה.
אני חושבת שהיה לי פתאום רגע מאוד טוב עם עצמי. פתאום ממש לא
הייתי ממורמרת. כול הזמן אני מרגישה שאני לא מספיק בן אדם טוב,
ושזה לא בסדר. אבל בסופו של דבר, מי אמר שלכולם זה טבעי וקל
להיות טובים? אז אולי אני צריכה להתאמץ, וזה לא תמיד מרגיש כמו
הדבר הכי נעים בעולם, אבל יש לי איזשהו רצון להיות טובה. אז
הלילה הייתי קצת טובה, לאנשים שהיו צריכים אותי. גם אם עופר
היה חצוף, והוא באמת הגזים הפעם, אני חושבת שהרווחתי מזה
משהו.
אחר הצהרים הוא הואיל בטובו להתעורר ולהתקשר.
"מה קורה, איך עבר הלילה?"
"בסדר, נראה לי שדודה שלך באה בבוקר."
"באמת, איזו מהן?"
"לא יודעת, לא שאלתי, זאת עם התכשיטים."
"מה? טוב. מה שלום סבתא?"
"לא יודעת. נראה לי שבלילה היא הייתה בסדר. היא ביקשה את
שרה."
"לא הבנתי. היא שרה."
"באמת? איך היא ידעה?"
"ידעה מה?"
"איך היא ידעה שאני לא יודעת איך קוראים לה?"
"לא יודע, את כן ידעת, כי אמרתי לך."
"לא אמרת. בעצם אולי אמרת, עזוב, לא קריטי."
"בכול מקרה, ממש ממש תודה שנשארת אתה, זה היה ענק מצידך."
"עזוב אותך, שמחתי לעשות את זה."
"תודה, באמת. טוב, אני אתקשר אלייך אחרי שאני אתארגן כאן
קצת."
אולי אני אתפוס אותו לאיזו שיחה בנושא, אולי אני אתן לו להמשיך
להניח שזה באמת בא לי טבעי.
ואולי זה כבר לא כול כך משנה לי. בסוף היה בסדר, באמת.