מתוך הייאוש עולה התקווה,
מתוך הטירוף באה השפיות
טעמתי משניהם, אך האם טעמתי די?
חייתי כבר שנים ועברתי את כברת הדרך הנחוצה כדי לתהות:
מהי הדרך הנכונה?
ואז עלה בדעתי שאולי בכלל אין תשובה!

נתתי מעצמי ואמרתי מספיק,
נתנו לי אחרים ואמרתי עוד,
מצאתי את עצמי לוקחת כמו עלוקה ונותנת כמו החרגול העצלן!
אז אמרתי אשנה את דרכיי,
אך חזרתי לאותו השביל כבר בשנייה הבאה.
אז מהי התשובה והיכן היא נמצאת?
ומתי כבר אמצא את הדרך שיועדה לי?
כמה עוד שאלות ורעיונות אצטרך עוד להעלות כדי להגיע לנתיב
הסלול,
שעליו כתוב רק שמי והוא נועד לפסיעות רגלי בלבד?
הייתי רוצה כבר להגיע לסוף הדרך,
אך ככול שאני הולכת הדרך מתארכת,
האם הייתי שם כבר ופשוט המשכתי הלאה?
ואיך אדע אם יש בכלל סוף, או שגם זה מיתוס שהתפוצץ בפניי, ואני
ההולכת אפילו לא הרגשתי?

שאלתי כבר אין ספור שאלות,
ומיליון ואחת עוד נשארו,
מה שמשאיר לי להגות את הרעיון:
בני האדם תמיד יישארו לתהות,
האם הדרך כבר התחילה?
(ומהי באמת ההתחלה - האם באדם וחווה או עם נוח והתיבה?)
ואולי אנחנו בכלל עומדים בקו הזינוק, קפואים בזמן בלי יכולת
בכלל להתחיל לצעוד?
או שכבר סיימנו את הדרך ואנחנו סתם צועדים בלי שום מטרה?
האם גוג ומגוג כבר התחיל והסתיים ואנחנו, מבלי משים, התעלמנו
גם מכך?
או שאולי הכול הוא בכלל לא אמתי, הכול אולי רק חלום, בחלקו
סיוט ובחלקו גן עדן עלי אדמות?

וכך אני מבינה: השאלות תמיד יישאלו אך התשובות לעולם לא
תגענה,
נועדנו לנדוד ולשאול!
ולא משנה כמה ימותו וכמה יחיו ויולדו בכול יום, השאלות תחזורנה
על עצמן בלי יכולת לעזוב את מעגל הקסם השטני.

אך אולי לא חקרנו מספיק?
האם באמת הלכנו לעומק וחיפשנו תשובות?
או אולי פחדנו מספיק כדי לעבוד אפילו על עצמנו?
אולי החקירה הייתה שטחית ורק בשביל להניח את דעתנו החלטנו
שעשינו מעל ומעבר?

החלטנו שאנחנו אלה שבסדר, שהאנשים האחרים שלא נתנו תשובה,
(כי בעצמם הם עוד שאלו את השאלה), שהתחמקו ולא וענו הם אלה
שעושים את הבעיות בחיינו, כי להם יש את התשובות, (מה שכנראה לא
נכון), והם פשוט לא משתפים, הם מעדיפים להשאיר אותנו באפילה
כדי שהם יישארו החכמים ואנחנו הבורים.

אנשים כול כך כועסים ובסך הכול על מה?
על דברים שהם לא מבינים?
אך עוד דבר הם שכחו: אף אחד לא מבין ואף אחד לא יודע -
אם יש דרך או אין?
אם התחלנו או סיימנו?
האם אנחנו חלק ממשהו גדול או סתם בקיום אחד המוחות?
אולי אנחנו לא אמיתיים, כמו פטה מורגנה, מופיעים כשרוצים, אך
כשנוגעים הכול נעלם ומתפורר בין האצבעות, כמו החול שנמצא שם
באמת והים והעצים שלא?

וכך, בין שפיות לטירוף, בין ייאוש לתקווה ובין אלף ואחד דברים
שאנו נשארים שם באמצעותם, אנחנו מחליטים שצריך כבר לחתוך את
החוט הדק שאנו נמצאים עליו ואולי משם נדע איך צריך להתקדם,
ואולי נגלה בסופו של דבר שכבר התחלנו וסיימנו וחזרנו על אותה
הרוטינה כבר פעמים רבות, ולחתוך את החוט לא היה הרעיון הכי טוב
שהגינו?
אך לשם כך אנחנו כאן, לא?
כדי לעשות טעויות ולאחר מכן להכיר בקיומן.
ואולי נגלה את ההיפך?
שהצעד הכי חכם שאי פעם עשינו היה לחתוך את החוט כמו שחתכנו פעם
את חבל הטבור, קשורים היינו אז וקשורים אנחנו עכשיו, ואם לא
ניפרד, אז כמו עכשיו, המוות בטוח וקרוב אלינו, יושב לידנו
ומעשן סיגריה ושואל בעצמו למה דווקא הוא קיבל את העבודה הכי
דפוקה ביקום?
ואולי הוא זה שצריך כבר לקום וללכת?
לזרוק על מישהו אחר את העבודה המסובכת, לתת למישהו אחר לענות
לאלו ששואלים אותו - למה?
למה תורי?
מה עשיתי שזה מגיע לי?
והמוות עומד שם בלית ברירה ומקשיב לשאלות שנותנות הד בלבו בלי
יכולת לענות לאף אחד בתשובה, לא לאלה שעומדים מולו ולא ללבו
ונשמתו שעומדים כבר להישבר מעומס השאלות.

אז רבותיי, אם מישהו יודע כבר אם עשינו די או לא עשינו מספיק,
אנא אמרו לאלה שעוד תוהים, ובמיוחד הגידו כבר לי, כי לכתוב את
המכתב (שעוד מעט כנראה יהפוך לספר!) זה נורא קשה, וקשה עוד
יותר לשאול את השאלות שאמורות להיות חבויות אך מוצאות את עצמן
על הנייר. אז אנא, בתחינה אם מישהו יודע - אנא תחזור אלי
בתשובה, אני כבר אדאג להפיץ את השמועה למען כולם כבר יידעו
ויפסיקו לכעוס על עצמם ועל אחרים, ואז אולי, רק אולי נתחיל
לחיות בשלום ואחווה כמו שהיה אמור להיעשות כבר מההתחלה, אך
מכול השיט והשאלות והתסכולים והסודות כבר שכחנו את המשמעות של
הכול והתחלנו רק לריב ולשנוא ולהיות בעלי דעות קדומות, לדוגמא:
מה רע ששני אנשים שנמשכים לאותו מין יכנסו ביחד למיטה?
(הומואים ולסביות זו הכוונה).
ואם לא הבנתם וברגע זה אמרתם איכס, התביישו לכם כי כרגע אמרתם
איכס על עצמכם! הרי בכול אחד מאיתנו יש את כול הסוגים - אם אתם
מאמינים, כמוני, במשפט: כול בני האדם נולדו שווים.
ואם הלכתם בלי לסיים את הכתוב אז זכותכם, אבל תחשבו על זה כך,
אתם ממשיכים לברוח בלי להתמודד פעם נוספת עם העולם שבחוץ.

ונשארתם תוהים - מה בכלל המטרה בכול זה?
ולמה אנחנו עדיין דורכים במקום כשאנחנו רוצים כבר להיות שם -
בדרך אחרת או הלאה (כמו מרקו) אל המרחק כי משהו שם מצפה,
או מישהו שם יושב ומחכה רק לנו שנמצא אותו ונגאל אותו
מייסוריו?
והסיבה שאנו חושבים כך היא בגלל שכול אחד חושב שיש לו את
התשובות ואם רק ייתנו לו את ההזדמנות יידע לעשות את כול
הבחירות הנכונות, אך אף אחד לא חושב על הדברים מנקודת מבט
אחרת, נתנו לנו כבר את ההזדמנות ואנחנו פספסנו, פישלנו רבותיי
פישלנו, אנחנו צריכים לצרוח את זה חזק חזק לחלל וגם להבין את
זה, כול אחד בחללו הפרטי, בתוך הנשמה המעונה שרוצה, כמונו, כבר
להבין את התשובה, נמאס לה, כמונו, להגיד זה לא פייר, ולמה זה
מגיע לי?
אחרי הכול, אם נבין שבסופו של דבר הכול בידינו ואנו אחראים
לגורלנו אז אולי נגיע לתשובות.
אך יש כול כך הרבה דרכים וכול כך הרבה טעויות וכול הדרך מסומנת
בתשובות הלא נכונות, האם צריך לפנות שמאלה? או האם שאלנו מאוחר
מדי, כשכבר פנינו ימינה והיינו באמצע הדרך ואז נזכרנו לשאול
האם בחרנו באמת בדרך הנכונה?

הכול התחיל מרגע של ייאוש,
אך האם מצאתי כבר את רגע התקווה?
היד אינה רושמת באותה נחרצות כמו קודם, כשרק התחלתי, כשהרגשתי
שדעתי נטרפת עלי משום שארבעת הקירות של חדרי כבר התחילו לסגור
עליי. האם מצאתי את התשובה או כול מה שכתבתי היה אוסף של
שטויות?
אתם תחליטו בשבילי, כי לי כבר נגמר הכוח והדחיפות.
כנראה שאסיים באותן מילים שהתחילו את הכול -
מתוך הייאוש עולה התקווה,
מתוך הטירוף באה השפיות.

ואולי לא -
אולי אסיים עם השאלה הגדולה מכול - ששייקספיר הביא לתודעתנו:
"להיות או לא להיות?"
עם כול מה המשתמע ממנה ועם כול מה שלא.

אז לילה טוב קוראים יקרים והמשיכו לתהות, כי אולי בסופו של דבר
זוהי המטרה של הכול - לשאול ולשאול עד שלא יוותר בנו הכוח -
אז תמשיכו לשאול, תמשיכו לחקור,
ואני מאחלת לכם שתמצאו כבר את התשובות היקרות מכול
כדי שתמשיכו לחיות עוד ועוד ועוד.