שיער זהוב... ודם על הקיר.
בובות על המיטה... מסתירות קופסאות סיגריות.
בקבוקים ריקים בחדר וריח של תינוקות שרופים.
ככה הם אומרים חיים.
גרביונים שחורים צמודים. בושם מהול במים. לא לבזבז כסף.
על הארון עוד חרוט הגובה מגיל 10 ועל הלב כבר לא חרוט כלום.
הוא קר, פועם ומלא אבק.
חולמת על כחול, שלא לראות שחור.
מדמיינת וצוחקת. בראש הכל חרוט, מוכן ליום, תן סימן, תן רגש.
אבל לא... היא לא ילדה. היא לא בוכה.
ככה היא אומרת שותקים.
ככה אני אומר מתים.