ההווה :
הוא התעורר במיטתו שבבית אימו כמו כל יום, בניגוד למה שחשבו
כולם. אומנם הייתה שעה מאוחרת, אך איש מהרכלנים לא התקרב אפילו
בניחושיו לאמת. איש, אפילו לא אימו, לא ידע מה הוא עושה
בלילותיו. היחיד שידע היה שומר ראשו, והוא ידע בגלל שדניאל
נזקק לעזרתו.
הוא אהב לשמור על פרטיות ולכך נזקק לעזרת שומר הראש, מישהו היה
חייב לדאוג לאבטחה. אביו היה מתפלץ אם היה נשאר ללא הגנה אפילו
לשנייה. שומרי הראש שלו ליוו אותו כל שנייה, גם כשהלך
לשירותים, גם כשישן הם היו שם, שמרו עליו.
רוב האנשים החליטו שהוא סוג מוזר של פלייבוי, שכל לילה הוא
מקשט מיטה של מישהו אחר, ושהוא פשוט חכם קצת יותר מהפלייבוי
הממוצע ולכן הוא לא מפרסם את חיי החברה שלו כמו כל השאר.
הם צדקו בדבר אחד הוא באמת היה חכם מהפלייבוי הממוצע, חכם
בהרבה, חכם מספיק כדי להיות התלמיד המצטיין בכל שנות לימודיו,
מהגן היסודי עד התואר במדעי החיים שעשה, אך דבר זה לא הוזכר,
כנראה כיוון שתלמידים מצטיינים לא מעניינים אף אחד. לעומת זאת,
הוללים עשירים ומפורסמים, ועשירים מסתוריים, מענייניים אנשים
יותר, וכמובן כל מה שמעניין את התקשורת זה הרייטינג, לא האמת.
האמת שהוא נתן דחיפה קלה לשמועות האלו, הוא לא רצה שאף אחד
יגלה איפה ואיך הוא מבלה את הלילות שלו. הוא אהב את הפרטיות
שבבית שלו, בית שקנה בכסף שלו, ולא בכסף של אימו, בית שעיצב
בעצמו והגן עליו מעיני התקשורת האכזרית. הוא אהב את הבית הזה
בגלל שידע שאם הוא יפתח את הדלת וייקח את עיתון הבוקר בעצמו,
איש לא ידע שזה מה שעשה כיוון שאיש לא יחכה על מפתן דלתו כדי
לשאול על אביו או על שני אחיו שנחטפו בהיותם בני שנה, או על
איפה הוא העביר את הלילה האחרון, או על שום דבר אחר. כאן הוא
היה חופשי, לפחות כל עוד התקשורת לא תגלה שאימא שלו הפסיקה
לתמוך בו כספית לפני שנים. אחד הדברים שהפחידו אותו היה שהם
יגלו את זה, הוא ידע כי לא כל אנשי התקשורת מטומטמים וכי מישהו
עלול לשים לב שהוא הפסיק לקבל דמי כיס קצת אחרי שהחל הצייר
המסתורי להצליח ובגדול. מישהו מהם גם עלול לנסות לבדוק איך הוא
לא הגיע לפשיטת רגל כלכלית בלי התמיכה של אימא שלו ובלי עבודה
קבועה, ואז הוא עלול לגלות את החשבון האמיתי שלו, חשבון שעליו
נכנסו כספים מכל אחד מהגלריות והאספנים הפרטיים שקנו את
ציוריו, חשבון שממנו שילם לכל דוגמן או דוגמנית שאותם צייר.
אם מישהו יגלה את החשבון הזה ויצליח להוציא את רשימת האנשים
שהעבירו אליו כספים, לא תהיה בעיה למצוא את המכנה המשותף
ביניהם; לכולם היו ציורים של הצייר היחיד שלא מגיע לתערוכות
שלו, ושאיש אפילו בגלריות הגדולות והחשובות ביותר לא יודע איך
הוא נראה.
זה בטח היה הדבר הכי טוב בשומר הראש שלו. אם מישהו ינסה לגלות
מי הבעלים של הדירה, לא רק שוירוס נחמד במאגרי המידע השונים
יודיע להם מיד, אלא גם ייקח להם שנים למצוא את הבעלים האמיתיים
של הדירה ושל חשבון הבנק האמיתי שלו. כמו כן, שומרי הראש שלו
הצליחו להיפטר מכל אחד מהצלמים, הכתבים, המעריצים שלו ושל
אביו, ביעילות שהוא יכל רק להעריץ ולעולם לא להשתוות לה.
הוא קם והתרחץ. הוא ידע שיאחר לארוחת הצהרים עם אימו. איחור
היה דבר קבוע ומכוון בחייו, זה עזר רבות לתדמית הפלייבוי
שפיתח, ואמו ידעה זאת והתגאתה בכך שבנה יכל להוליך כל כך הרבה
אנשים שולל, למרות שהצטערה כי הוא מסרב לספר לה מה הוא עושה
והיכן הוא נמצא.
היא הרגישה כי הוא אינו בוטח בה, והוא לא ידע כיצד לגרום לה
להבין שהוא אוהב אותה ובוטח בה, אך ששם הוא מרגיש בטוח ומוגן
מפני כל העולם, ואם היא אפילו תתקשר לשם, דבר שלא יגרום למקום
להתגלות תחושת הביטחון הזו תתנפץ, כיוון שזו תהיה בעצם הוכחה
לכך שיכולים להשיג אותו גם שם. ואם היה דבר אחד שהיא כן הבינה,
היה כמה הוא זקוק לתחושת הביטחון הזו, וככל שעבר הזמן הוא נזקק
לה יותר. הוא היה צעיר אך כבר בגיל עשר ראה יותר סבל וכאב
משראו רוב האנשים בכל חייהם. היה זה בגלל כוחותיו. אימו ידעה
שלא יוכל להישאר בצד כאשר ביכולתו לעזור לאנשים רבים שזקוקים
לעזרה הזו, לכן היא דאגה שיוכל לעזור לאנשים ושדבר זה לא
יתפרסם, כי אם זה היה מתפרסם אנשים היו באים לבקש את עזרתו
והוא היה עלול להרוג את עצמו בניסיון לעזור לאחרים. עוד דבר לא
רגיל אצלו היה הלב הרחב מדי שלו. הוא לא יכל לא לעזור, בין אם
היה זה לרפא שריטה או להציל מישהו ממחלה קשה.
לפעמים הוא הצטער על יכולותיו כיוון שהיכולת לרפא לא הייתה
היכולת היחידה שלו. הוא יכל לחוש את רגשותיהם של אחרים, מה
שאילץ אותו לחיות מוקף בהגנות וחומות, מה שהרס והציל אותו כל
כך הרבה פעמים.
הוא הגיעה לארוחת הצהריים באיחור של חצי שעה, וכשנכנס למסעדה
כל מה שראה היה פלשים של מצלמות. הוא חשש מאותה ארוחת צהריים
אך כעת נרגע מעט. היו יותר מדי אנשים במסעדה, הם לא יוכלו לדבר
על זה, לא על נושא חשוב כל כך כאן, לא במקום שמלא בכל כך הרבה
אנשי תקשורת ורכלנים מקצועיים. יהיה עליהם לדבר בביתה, הרחק
מעיני הרכלנים, הוא רק קיווה שתהיה פנויה באותו ערב כי ידע שלא
יוכל להחזיק את זה בבטן עוד הרבה זמן, לא בלי שזה ישגע אותו.
ארוחת הערב הגיעה מהר מדי לטעמו, גם אחרי ארוחה של שלוש מנות
ואחרי קינוח הוא לא ידע איך להגיד את זה, הוא אפילו לא היה
בטוח שהוא עליו לספר זאת לאמו. אולי יהיה חכם יותר לספר לאביו,
אך כבר לא נשארה לו ברירה.
"את זוכרת שתמיד יכולתי להרגיש את שניהם", הוא אמר. היא זכרה
שהוא תמיד ידע אם הם היו בסדר או אם הם חולים או עצובים, אך הם
תמיד היו רחוקים מדי בשביל תקשורת אמיתית.
"טוב, אז עכשיו זה לא ככה. התוכנית של הפירטים הייתה לגדל
אותם, ואת לא צריכה לדאוג, הייתה להם ילדות נהדרת, טובה יותר
משלי בדברים רבים. וכשהם יגדלו מספיק, לשכנע אותם שהוריהם
נרצחו על ידי אבא, ושהגיע זמנם לנקום". הוא עצר שנייה לקחת
אוויר, לא נותן לה להגיד מילה, מחשש שלא תיתן לו לסיים את
דבריו והוא ידע כי לא יוכל לסבול לשמור את הדברים בבטן עוד,
הוא חשש שזה יהרוג אותו. "החלק של הגידול הלך די טוב, אבל בקשר
לחלק השני, הם שכחו דבר חשוב אחד, הם שכחו את היכולות
הפסיכוקינטיות שלנו. אריאל יכל ממש לשמוע ולהריח את השקר שלהם,
וגבריאל ידע גם הוא, עדיין לא הבנתי איך. בכל מקרה שניהם סחטו
את האנשים שגידלו אותם מכל טיפת מידע שהייתה להם, מה שלא היה
הרבה, וברחו". הוא עצר שוב, מתקשה להסביר איך הוא גילה זאת בלי
לפגוע באמו.
"הסיבה שאני יודע את זה היא בגלל שהם ברחו למקומות קרובים,
ולכן יכולתי ליצור קשר ממשי איתם בעזרת היכולות שלי. לא סיפרתי
לך או לאבא כי חשבתי שייתכן שזו מלכודת. עכשיו אני בטוח שזו לא
מלכודת. לא סיפרתי להם הרבה, למעשה לא סיפרתי להם כלום. הם
הבינו שאני אחיהם, והם גם הרגישו אחד את השני אבל זה כל מה שהם
יודעים. טוב זה, והעובדה שלא שינו את השמות שאת ואבא נתתם להם.
הם לא יודעים למה הם נחטפו, הם לא יודעים מה שם המשפחה האמיתי
שלנו, הם לא יודעים כלום, אלא אם כן את ואבא תרצו שאני אגיד
להם, אבל מה שבאמת חשוב כרגע זה להביא אותם הביתה, כי הפירטים
עדיין מחפשים אותם, והפעם השימוש היחיד שיהיה להם בגבריאל
ואריאל יהיה לרצוח אותם בצורה כואבת ומזעזעת כדי להפחיד אנשים
שפועלים נגדם".
הוא הופתע מהתגובה של אמו, היא לא כעסה עליו. היא הבינה שהוא
ניסה להגן עליה ועל אביו, והיא ניגשה מיד ליצור קשר עם אביו
כדי להחליט איך להחזיר אותם הביתה.
לקח להם חצי שעה להשיג את אביו ועוד חצי שעה לספר את הסיפור
מההתחלה, ועוד שעה להחליט מה תהיה הדרך הטובה ביותר להביא אותם
הביתה, ומה עליו לספר לשני אחיו הגדולים.
כשסיימו, כבר עברה השעה הקבועה שבה יצר איתם קשר, והוא יכל
להרגיש את אנחת הרווחה שלהם כשיצר איתם קשר שוב. הם חששו שהוא
החליט לא לבטוח בהם ושבכך הם איבדו כל סיכוי לקשר, לא רק איתו,
אלא גם אחד אם השני. הוא סיפר להם באותו לילה הכל, מה שם
משפחתם האמיתי, מי היו הוריהם, מדוע נחטפו, ומדוע נמנע מלספר
להם זאת עד עכשיו.
הוא אמר להם לאיפה להגיע ומתי, ואיך לזהות את האנשים שאביהם
שלח להביאם הביתה.
שניהם נלקחו לספינה של אביהם והוא זה שיביא אותם הביתה.
כמובן שיהיה צורך להודיע לתקשורת ולממשלה, והזמן שייקח לספינה
של אביו להגיע לכדור הארץ היה מיועד לזה. הם גם ידעו כי כשתגיע
הספינה הם ייאלצו להתמודד עם התקשורת בפעם הראשונה בחייהם, דבר
שלצערו הרב לא תהיה דרך להימנע ממנו, כי אחרת התקשורת לא תיתן
להם לנשום בלי שזה יופיע בעיתונים, לפחות לא בשבועות הראשונים.
הוא עדיין השתמש ביכולתו כדי ליצור איתם קשר, עכשיו שלוש פעמים
ביום, כדי לוודא שהם בסדר וגם כי הוא התגעגע אליהם, כמו
שהתגעגע אליהם במשך כל חייו, למרות שלא ראה אותם מאז שהיה בן
שנה.
במשך השבועיים הבאים הוא נרדף על ידי התקשורת בצורה חסרת
תקדים. הם ידעו שהוא זה שאיתר את אחיו ורצו לשמוע יותר על
היכולות שלו. כל כך הרבה אנשים הגיעו, שאחרי שבוע הוא פשוט
הסתגר בבית, כיוון שחשש שיצליחו לעקוב אחריו לבית המסתור שלו.
הוא נאלץ להפסיק לצייר, ונעזר בשומר הראש שלו להודיע לגלריה
שבה התפרסמו ציוריו שכתוצאה מבעיה משפחתית יהיה עליהם לדחות את
התערוכה הבאה שלו בכמה שבועות. היה לו מזל, לפחות דבר אחד נשאר
לו, חוץ מהגעגועים. הוא הצליח לסדר שהחולים שבהם טיפל יובאו
לביתה של אמו, כך שיכל לעשות דבר מה במקום לשבת כל היום בחיבוק
ידיים ולהשתגע.
עברו שבועיים והספינה של אביהם הגיעה יחד איתם. כמו שצפו,
הרציף היה מוצף ברכלנים מקצועיים, אנשי חדשות והרבה הרבה
מצלמות. החברים וקרובי המשפחה חיכו בבתיהם, כיוון שידעו איזה
הלם יפילו הצלמים על שני הנערים. הם רצו להניח לאריאל וגבריאל
להתוודע לאמם ואחיהם.
הירידה שלהם מהספינה שודרה בכל הערוצים, וכולם ניסו להגיע
אליהם ולשאול שאלות. מאוחר יותר אמם תאלץ לכנס מסיבת
עיתונאים.
הם הגיעו הביתה וזה היה הרגע המפחיד ביותר בחייו. הוא חלם על
הרגע הזה כמעט כל חייו, ומה אם הם לא יאהבו אותו, מה אם הם
יאמינו לשטויות של התקשורת?
אבל לא כך זה קרה. הוא כל כך פחד שלא יכל אפילו לצאת מהמיטה.
הוא הרגיש כיצד הם נכנסים לחדרו ומתיישבים לצד מיטתו. הוא
הופתע להרגיש את התמיכה והאהבה של כל אחד מהם, הוא ידע שהם
מציגים תמונה נהדרת, תמונה שהיה רוצה לצייר, אהבה ותמיכה של
שלושה אחים תאומים, תומכים אחד בשני. הוא חלם על הרגע הזה כל
חייו, וכשהוריו הצטרפו אליהם הוא ידע כי הוא קיבל את משפחתו
בחזרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.