הטלפון צלצל בדיוק ברגע שעצמתי את העיניים והתמכרתי לריח של
המיטה, לחלום. עצמתי את העיניים, מקווה ששום דבר לא יחדור אותם
ודווקא אז הוא התקשר, שאל אם העיר אותי, ואני שכל כך חיכיתי
לרגע שהוא יתקשר אמרתי "לא, מה פתאום". לא רוצה שיחשוב שאני
הולכת לישון ב9 ביום שישי, כל כך לבד, חסרת מעצורים. חלמתי
בלילה קודם על המגע שלו, הנשיקות העדינות שלו, לאט לאט נסחפות
לתוך תשוקה שבערה בי, כל כך הרבה זמן לא נגעו בי בתשוקה
מטורפת, שגורמת לי להאמין שאני היחידה. היחידה שהוא רוצה
בעולם, נשיקה, כבר קשה לי לבטא את המילים.
"מה את עושה?", מה הוא מקווה לשמוע? מה הוא יודע שאני לא
יודעת? למה הוא מתקשר אלי פתאום, לוחש לי מילים שכל כך רוצה
לשמוע, ומקווה שאף אחד אחר לא שומע. "סתם, מתארגנת, עוד מעט
אוספים אותי. ואתה?" הכול בשביל שלא יזמין אותי, שלא אצטרך
לצאת מהמבצר שלי, הכול כך מוגן, המגונן. הוא נישמע מאוכזב,
מצפה שאבטל, שאתן לו לחדור לחיי, שוב פעם,  כל פעם נופלת לבור
וממנו אין חזרה.

הוא ניתק, "מקווה לשמוע ממך, מתגעגע." כל כך הרבה שקרים קיימים
באדם, כל כך הרבה אשליות, אני חיה באשליה גדולה שאולי הוא באמת
רוצה אותי, מחבק אותי, כי אני זו האחת שהוא רוצה לחבק, לא בגלל
שזו אני שנמצאת כרגע לידו, כי אותי הוא רוצה, אותי. אני לא
רוצה אותי, אז איך הוא ירצה. יצאתי מהמיטה, כבר התעוררתי
במילא, מחטטת במקרר לראות מה חדש, ניגשת למחשב אולי שם יש
תשובה, איזו הצעה מפתה, או אולי חיים, סיכוי קל לשינוי השגרה
המשעממת, שוב נרדמת על הספה מול הטלוויזיה. שוב קמה בבוקר
מולה, הבלגן של אתמול, הכול זרוק על הרצפה, הספרים הדיסקים
העיתונים, בגדים ישנים ומגבות מלוכלכות. קמה לזוהמה, מתקלחת,
מוציאה עוד מגבת מהארון וזורקת אותה על הרצפה, חייבת עוזרת.

עוד קפה בארומה, עוד שכן שמציק על הועד בית, הגעתי לעבודה. לא
יוצא לי מהמחשבות, רץ מתרוצץ, נעצר לרגע וממשיך בשלו, אני
חושבת על הדברים שיכולתי לקבל אם רק הייתי מוציאה אותו
מהמחשבות, מהרוטינה הזו. אבל לא, גם היום אאחר לאוטובוס ואשב
על הספסל, אצפה לכיוון הבניין שבו הוא עובד, גם היום הוא יעבור
מולי עם אותה עובדת, מניח את ידו על גבה, כי הוא לא רואה אותי
וימשיך ללכת איתה עד הרכב. ושוב, אני אעלה על האוטובוס הבא
ואבכה, מזל שהמשקפים שלי מספיק גדולים כדי להסתיר את הדמעות.
טלפון. זה לא הוא, הצלצול המזוהה כבר מבשר לי את המרה, אני לא
יודעת מי זה, אני לא עונה, מתנתקת מהמציאות נכנסת לתבנית
האשליה. עוד הודעה במשיבון, עוד מישהו מציק לי, די.

אני נרדמת באוטובוס עד שבחור מנער אותי בתחנה האחרונה. אני
קמה, מתנערת מהשינה העייפה ושוקעת בהליכה איטית הביתה. התחנה
האחרונה רחוקה מהבית, אבל לא רוצה לעלות על האוטובוס הבא, אני
הולכת ולצידי בחור עם כלב, שחור ויפה, מריח אותי, את הלכלוך
שדבק בי, את הרעש שלי הוא מרגיש. "הוא אוהב אותך", הבחור אומר
לי ואני מרגישה מין רטט בבטן מזדחל מלמטה ומנסה לשבור את גוש
הדמעות שעומד לי בקצה הגרון. הבחור והכלב מלווים אותי הביתה,
הוא מנסה ליצור איתי שיחה, אבל אין מענה מצידי, אפילו לא שיחה
ממתינה, גם לא תפוס. אני שותקת, מנסה לענות ואין לי מה. "אני
יערית, איך קוראים לו?" "מרטין"  "מרטין, למה?" "בגלל הנעל".
העלה בי חיוך, "יש לך חיוך יפה" "כן, הרבה זמן לא חייכתי".
הרבה זמן לא חייכתי.
"את עסוקה היום בערב? " "לא, למה?" "בא לך לצאת היום? לא משהו
כבד, אבל זה יעשה לך טוב." "טוב." לא חושבת יותר מדי, לא
משאירה לעצמי פתחים לחזור בי. מלווה אותי עד הבית ואנחנו
קובעים להפגש, לא נותנת את הטלפון והוא גם לא מבקש. אני עולה
הביתה, מעיפה מעלי את הבגדים ונכנסת למקלחת, אני עוצמת את
העיניים ומתאמנת בחיוכים מאפילים, מלטפת לעצמי את החזה
ומדמיינת אותי מפלרטטת איתו, מדמיינת את הבחור החדש ומחייכת.
הוא חמוד, גורם לי לחייך.
חיוכים. אני מסדרת את הבית, שמה כל דבר במקום, שוטפת את הרצפה
ואפילו מחליפה מצעים. טוב לי, זה אומר שטוב לי, זה אומר שהערב
מתחיל משהו חדש.

עמיר. עמיר זה הבחור החדש. הגיע, הקדים, חשש שלא ארד ורצה
לעלות, רק לא ידע לאן.
הוא לוקח אותי להופעת סטנדאפ. צחקתי, חייכתי ופתאום אהבתי
אותו, על זה, על זה שהוא נותן לי את החיוך שנעלם לי, שהאחר גנב
לי. הוא מלטף לי את הגב ולראשונה מזה הרבה זמן. היד שלו נעימה
לי ולא עושה לי בחילה. הוא נוגע בי ואני כמו חתולה מתרפקת על
כל ליטוף, מתה שהוא כבר ינשק אותי, רוצה כבר להרגיש שפתיים
לוחשות לי באוזן מילות אהבה, כמו פעם. לשון שמסתובבת באוזן
שלי, הוא נותן לי יד, ואני נותנת לו לקחת את שלי בידו, ונותנת
לו לקחת אותי לאן שהוא יכול, כמה שיותר רחוק. אני איתו, אני
מרגישה את זה, נותנת לעצמי להיקשר ולו לכמה דקות. ואולי לא.

הטלפון מצלצל,  זה הוא והיד שלי ביד של עמיר והוא בטלפון, שואל
אם אני בסדר, אני מחייכת , יודעת שהוא שומע את החיוך, את האושר
שפתאום פרץ בי, שומעת את ההפתעה  שבקולו. "לילה טוב," בלי
מתגעגע או אוהב, לילה טוב של סיום, של שלווה. אנחנו הולכים
לאט, מטיילים ברחובות של העיר, אין כבר אדם ברחובות, יושבים על
ספסל, כמו הזקנים, כשרגלי מונחות לו על הירך וראשי מוטל על
כתפו. הוא מלטף לי את הרגל ומחייך. ממול עובר מנקה רחובות,
מסתובב בעיר, שקט, עסוק בשאריות היום, בלילוך שההמון השאיר,
מחפש אולי יותר ממה שהוא מוצא, בין בדלי הסיגריה ועיתוני היום
הוא רואה הזמנות למסיבות ונערות ליווי. כבר התחבר עם כמה
מהזונות ברחוב, כאלו שאנחנו אפילו לא יודעים שהן כאלה.
אני חושבת עליו. מה הביא אותו למצב שהוא כך, האם יש לו אישה
שמחכה לו בסופו של יום, האם יש לו לאן לחזור, האם הוא רואה את
המבטים?
ועמיר מביט בי, רואה אותי מביטה, קורא את המחשבות שלי, מלטף
אותי ומנשק, בעדינות, אומר לי שהוא כאן.
אני מאושרת, מחייכת.