נסעתי לבקר את מיכל שגרה בנתניה, עליתי לרכבת והתחלתי לחפש
מקום לשבת. מניסיוני מדובר ברגע מכריע שחייב להיעשות במומחיות
אדירה. צעדתי במעבר הצר שבין המושבים, לפניי צעדה בחורה שנשאה
על גבה תרמיל ענק, מהסוג של השמונים ליטר, שכמעט ערף ראשים
בכול פעם שהסתובבה לבחון מקום ישיבה. נראה שגם היא שועלת רכבות
ומבינה את חשיבות הרגע.
המושבים ברכבת ישראל מסודרים ברביעיות סביב שולחנות צרים. זה
קצת כמו ללכת לאכול במסעדה, רק בלי האפשרות לבחור עם מי לסעוד.
שעתיים בהן ארבעה אנשים זרים יושבים יחד, זוג מול זוג.
לפעמים אני מנסה לפתח שיחה, לפעמים מנסים לפתח שיחה אתי
ולפעמים סתם יושבים ושותקים.

הנסיעות האלו הן גם הזדמנויות נהדרות לשחק בתיאטרון. יש ימים
שאני מתנהג כאילו אני בכלל לא מכאן ולא מבין מילה בעברית, ואז
אם הפלאפון שלי מצלצל אני לא יכול לענות, כי לענות באנגלית
למישהו שאני מכיר זה די מטומטם, במיוחד אם זו במקרה סבתא שלי
שלא מבינה מילה באנגלית.

הבחורה עם התיק שמונים ליטר כבר התיישבה באיזה מקום. כך גם כול
מי שהיה לפניה. עברתי אולי שני קרונות, וכבר לא נשאר הרבה לאן
לצעוד. ברגע של חוסר ריכוז התיישבתי במקום פנוי, מבלי לבחון את
הסובבים, כאילו שכחתי כול מה שלמדתי היום בנוגע לנסיעות האלה.
ניסיתי להישען אחורה ולהתרווח במושב, אבל כרית הראש הייתה
חסרה. "פאק, איזה באסה", סיננתי. התחלתי לעשות סקר סביבה.
המושב שמולי היה ריק ובפרץ של תושייה שלפתי ממנו את כרית הראש,
חיברתי אותה למקומה במושב שלי והתרווחתי בנוחיות. במושב
משמאלי, שהיה קרוב יותר לחלון, ישבה נערה בגיל העשרה, ולידה,
באלכסון אליי, ישבה נערה נוספת. על פי הפרצופים שהחליפו ביניהן
הן היו חברות.
שתיהן נראו כאילו יצאו מאותו פס ייצור של מפעל לבובות בזוקה.
שתיהן היו ורודות כמו בזוקה, הריחו כמו בזוקה ולעסו מסטיק. על
פי העטיפות שהיו על הרצפה דווקא מסטיק אורביט.
האלכסונית לי הייתה ג'ינג'ית עם נמשים עדינים על הפנים. על
ראשה היו אוזניות ומתוכן נשמע קולה הערב של בריטני ספירס,
בווליום כזה שיכול להעיר את הזמרת עצמה, שישנה שנת ישרים
בארמונה הוורוד אי שם בבוורלי הילס.
חברתה של הג'ינג'ית הייתה ממש יפה.

הפלאפון שלי צלצל, על הקו היה חבר טוב שלי מחו"ל שהגיע לביקור
ולא יודע מילה בעברית. דיברנו באנגלית שלוש דקות בערך וניתקתי.
הרגשתי איך היפה משמאלי מנסה להתרכז ואז היא שאלה באנגלית
מקרטעת עם מבטא ישראלי כבד "מאיפה אתה?"
"מטורונטו", עניתי. לא יודע למה אמרתי את זה, אבל זה מה שיצא
לי מהפה באותו רגע. שקרן באינסטינקט אני קורא לזה. הסתבר שהיא
ביקרה משפחה שלה בטורונטו למשך כול הקיץ האחרון ונאלצתי לנהל
שיחה מקרטעת  באנגלית על מקומות יפים בטורונטו מבלי שיש לי
מושג על מה היא ואני מדברים.
הג'ינג'ית, שהתחילה להיות משועממת מבריטני ומהשיחה שלנו, ודי
בצדק, אמרה שהיא הולכת לשירותים. היא הוציאה את המסטיק שלה
מהפה והדביקה אותו על גב המושב הריק שמולי. לאחר מכן, כמו בת
יענה ורדרדה שכרגע גמעה 5 כוסיות ארק, החלה מדדה לכיוון
השירותים ממרומי 13 הסנטימטר של הפלטפורמות הורודות שלה.
כשחזרה מהשירותים, התיישבה במקומה והניחה את קופסאות הספק
פלסטיק ספק עור הוורודות שהיו מחוברות לרגליה על המושב הפנוי
שמולי.
למען האמת, לא ממש הזיז לי המסטיק שהודבק על גב המושב הפנוי,
וגם לא ממש הפריע לי שרגליה שהסריחו קלות מונחות על המושב.
לפחות לא מספיק אכפת לי כדי להעיר לילדה בת 16 ולהסתכן בשטף של
קללות ומבטים זדוניים. אנשים נדקרים על פחות מזה.
הבעיה התחילה כמה דקות אחר כך. יכולתי להריח את זה בא (על אף
צחנת הרגליים), מן הרגע הראשון שבו ראיתי זקנה כבת 74 שועטת
לכיווננו כהיפופוטם שזיקוק דינור נורה ליד אוזנו. עיניה
השקועות בתוך הפנים העגולות היו קטנות אדומות וזועמות. נחיריה
היו פעורים לרווחה ועשן יצא מהם. (יכול להיות שאת העשן רק
דמיינתי).
אני משוכנע שהיו עוד מקומות פנויים ברכבת, אפילו באותו קרון.
אבל הפלטפורמות האלה על המושב , הן זעקו לצרות, הן היו כמו
סדין אדום לפני הזקנה-שור.
היא בלמה לידנו ואמרה במבטא פולני כבד: "מה זה? רגליים על
המושב, איזה חינוך קיבלת? פשוט בושה וחרפה! יש לך מזל שאני לא
עושה סקנדל".
הג'ינג'ית תוך עשירית שנייה הטיסה את  רגליה מהמושב והתקפלה
במקומה כמו שבחיים שום דבר אחר לא היה יכול לגרום לה להתקפל
ככה. אני חושב שהיא אפילו רעדה קצת.
הזקנה-שור התיישבה על המושב הריק. זה כבר היה מאוחר מדי
להזהיר, כול מה שנשאר לי לעשות הוא לדמיין כיצד המסטיק שהודבק
רק כמה דקות קודם על גב המושב שלה, מתחיל להימחץ בין המושב
לבין שמלת האוהל השחורה ומעוטרת הפרחים שלה. היא הייתה ממש
עצבנית על עניין הרגליים. היא החלה לנעוץ בי מבטים כעוסים
ולצקצק. מדי פעם גיוונה את הצקצוקים בנשיפת אויר מהירה.
היה ברור שהיא מצפה ממני שאנקוט עמדה, שאצטרף אליה לקרב החינוך
שלה עם שתי ילדות בזוקה בנות 16. היא רצתה לאזן כוחות - שניים
נגד שניים. פניה היו נפוחות מעצבים והיא ניסתה להשעין את ראשה
אחורה אבל כרית הראש שלה לא הייתה שם. אם הייתה יודעת שאני הוא
זה שלקח את הכרית לפני כמה רגעים.... ולעזאזל המסטיק הזה שנמחץ
לו שם בינה לבין המושב. התחלתי מרגע לרגע לשקוע במושב שלי כמו
ילדת הבזוקה הג'ינג'ית. הזקנה שור פגשה את המבט שלי. "ראית מה
זה חוצפה של אנשים?", היא אמרה. לא ידעתי מה להגיד. שקעתי עוד
קצת במושב שלי חייכתי במבוכה ושתקתי. התנהגתי כאילו אני לא
מבין אותה. בכלל הייתי מטורונטו (לפחות מבחינת הילדות בזוקה),
לא יכולתי להסגיר את עצמי. אני לא מבין מילה בעברית. רק
אנגלית, אמרתי לעצמי. חוסר התגובה מצדי נתפס מבחינת הזקנה-שור
כהכרזת מלחמה. היא סיננה איזו קללה עסיסית בפולנית, שאני זוכר
שסבתי קיללה  בה את סבי. מבחינתה אני הפכתי לאויב, שותף של שתי
הפושטקיות הקטנות והורדרדות, התגלמות הרוע. היא בטח דמיינה
אותי לבוש מדי אס.אס, אפילו שאני בקושי מטר שבעים ובעל עיניים
חומות. טוב, אני לא מאשים אותה, היה לה דמיון מפותח והיא הייתה
ממש עצבנית.
אני ושתי הילדות ישבנו בלי לזוז. לא הוצאנו הגה. ניסיתי לנשום
נשימות קטנות. ידעתי שכול תנועה מיותרת יכולה להביא לפיצוץ.
שמעתי את הנשימות הכבדות של הזקנה-שור וספרתי את השניות.

הרכבת הגיעה לנתניה. זו הייתה חצי השעה הארוכה ביותר של חיי.
הזקנה קמה ממקומה והתחילה לצעוד.
רק אחרי שהייתי בטוח שכבר ירדה מהקרון, מבלי להסתכל על הילדות
או על המושב מולי, קמתי גם אני ויצאתי מהרכבת. לשמחתי את
הזקנה-שור כבר לא ראיתי בתחנה. ניסיתי להירגע. אחרי שהסתובבתי
בקניון של נתניה איזה שעתיים החלטתי לתפוס אוטובוס לבית של
מיכל. נעמדתי מול הדלת ודפקתי. מיכל פתחה את הדלת. נכנסתי לתוך
הבית, ושם, בחדר האוכל, עם הגב לכניסה, ישבה זקנה-שור עם  שמלת
אוהל שחורה מעוטרת פרחים, ובאמצע הגב העליון ראיתי אותו מבצבץ,
מסטיק אורביט של ילדת בזוקה.
"בוא תכיר את סבתא שלי", מיכל אמרה.
"אני חייב ללכת", אמרתי. יצאתי מהבית של מיכל, סגרתי את הדלת
והתחלתי לרוץ לתחנת הרכבת.