... גם דברים אחרים מתחילים כהמשך לדבר אחר, שלכאורה לא קשור
אליהם ממש, והטלפון מצלצל:
קול א': "הלו?"
קול ב': "הלו, שלום. ענת שם?"
קול א': "רק רגע אני אבדוק." כעבור כמה שניות נשמע קול מרוחק
צועק: "ענת! ענת! יש לך טלפון!"      
(פאוזה) "ענת!?" עוברות עוד כמה שניות ונשמעים קולות צעדים
השבים לכיוון הטלפון. "האלו?"
קול ב': "כן?"
קול א': "נכנסתי רק הרגע, אבל נראה לי שענת לא כאן, ואני לא
יודע איפה היא נמצאת עכשיו. מצטער."
קול ב': "אה, חשבתי דווקא שהיא תהיה בבית. תוכל למסור לה בבקשה
שיוכי התקשרה?"
קול א': "אה, כמובן, אני אשאיר לה הודעה."
קול ב': "או, יופי!" (פאוזה) סליחה, אבל עם מי אני מדברת? פשוט
לא ידעתי שלענת אמור להיות אורח
עכשיו.
קול א': אני מבין. אני הפורץ. נעים מאוד.
קול ב': או, אני... פורץ? פורץ?! (פאוזה) רק רגע, אני לא זוכרת
שצריך להיות פורץ!
פורץ: את בטוחה?
קול ב': בטח שאני בטוחה! למדתי את התפקיד שלי טוב מאוד, ולא
היה רשום כלום על פורץ!
פורץ: שניה אני אבדוק. (פאוזה) הנה זה, תפתחי בעמוד חמש,
באמצע, מערכה שלישית, תמונה ראשונה
ברשימת התפקידים. את רואה? רשום קול א' ולידו בסוגריים רשום
"הפורץ".
קול ב': כן, כן, כן, אני רואה. אתה צודק. לא שמתי לב לזה
בכלל.
פורץ: אני לא מאשים אותך. זה כתוב כלכך קטן, אפשר לחשוב שזה
סעיף בביטוח חיים. (הם צוחקים.)
קול ב': אבל, אני לא מבינה למה לא כתבו פשוט "פורץ", ואז אני
הייתי יכולה להיות, למשל "יוכי", או
אפילו "האישה שמטלפנת", כך לא הייתי מרגישה כלכך חסרת ערך
להשאר "קול ב'" כאשר אפילו קול א' כבר לא קיים.