האור שלי
עייפתי לנסות שתאהב אותי
עייפתי להקים מציאות מדמיון
ליבי מתכלה עם כל מילה שנאמרת
נשמתי אי שם
כבר לא זועקת
רק דוממת
מדממת
כמו מוות קליני
עם מנתח עייף וכלל לא מרוכז
בניתוח, בגופה
שעל שולחנו
בי
הם טוענים שאני סובלת
קוראים לזה דיכאון וקנאה
ומוסיפים שאין תקווה
זוהי מחלה חשוכת מרפא
ואני
שומעת הכל מסביבי
אך אין ביכולתי לצעוק יותר
מיתרי קולי רפים
נדמה שאומר עוד מילה והם יקרעו
לעולם
ואז הוא מופיע, חוזר
אוזניי שומעות אותו לוחש
שהוא אוהב, עדיין
שלא אעצום את עיניי
שאשאר איתו
לנצח
ואני נזכרת
שגם לנצח יש סוף
אך עיניי רואות את הבזקי האור
הקטנים, המעטים
נורא קשה לראות כשאת גוססת
מנסה להזיז את ידיי
שיבחין שאני כאן
נשארת
איתו
לנצח.
(למרות שגם לו יש סוף...)