הבוקר קמתי מוקדם
וצלעתי עם בטן כואבת
כדי לכתוב
את מה שלא היה לי האומץ
בלילה הקודם.

אחרי פחות מדקה
חזרתי למיטה.

שכנעתי את עצמי
שבבוקר כזה עדיף לטבול
את המילים הקשות
בחלומות
(כמו עוגיות בתה
אם תרצו)

חבר שלי התקשר
עם בשורות מהרופא
בעניין השערות שנאבדות
לו בכל יום מהראש

(מסתבר שבעגה המקצועית יש
שלב הקרחה מתקדם
שקרוי 'שאול מופז')

לילה לפני זה ישבנו באוטו כבוי.
הוא עישן
ואני הברחתי חתולות
עם האורות הגבוהים.

רועי הוא גבר
בן עשרים ושתיים
עם מנטליות של אדם
בן ארבעים
ונשמה של ילד
בן שמונה

אנחנו שני אנשי גומי
ששומרים אחד על השני.

מחוסרי יכולת ממשית
לעזור

מראה נקיה
היא דבר קשה
לעמוד מולו.

ולמזלנו הדמות שממול
שומרת על אותו מרחק
שאנו שומרים מהמראה

פתאום,
בכל השבוע האחרון
אני לא בטוח מי משנינו מתקרב,
אני או הדמות,
אבל שיזהר להתקרב אלי

וגם את תזהרי,
אני נושך.

לפני יותר משנה,
כשהכרתי אותך
וניסנו להיות ביחד,
היו לך בעיות בנשימה.

אני חשבתי שזה אולי
בגלל הנחיריים הצרים שלך,
אבל הרופא המליץ לך
לעבור ניתוח במערות האף.

אמרת שאולי הקול
שלך ישתנה בעקבותיו.

הבוקר התקשרת והערת אותי.
מילמלת משהו על הפגישה
המקרית שלנו בתחנת דלק אתמול
ועל איזה משהו מטופש שהצחיק אותך
(משהו שקשור בחזיר מחרסינה ובחבר שלי רועי)

'שבוע הבא מנתחים אותי',
אמרת.

שאלתי אם הקול
שלך ישתנה.

אמרת שאולי
הוא יהיה פחות סתום.

כמעט בכל יום
אני נזכר במה שהיה
באותו הזמן לפני שנה.

ואני נמשך אחורה
כמו מגנט

בשביל לגלות
שחלף מחזור עונות שלם
ואני עדיין
אותו ילד ערום
שמשחק בגיגית המים שלו
עם כל אנשי הלגו
וברווזי הגומי.

(אני פוחד להגיד בקול רם ש)
מצבי הרוח שלי
תלויים על
מסמר קטן ולא יציב -
רק בך.

הרגליים שלי
באויר בינתיים

ואני צוחק ומשתולל
ובוכה ובועט
ורוצה לרדת

לנחות על אדמה
יציבה
כדי לנוח
לכמה זמן