אני יושב על הכיסא בבר, ומחכה לה. היא מאחרת, כרגיל, בחצי שעה
לפחות. היא נכנסת, כולה סוערת,
חצי לבושה ונוטפת מין בחצאית קצרצרה, גופיה שחורה צמודה
ועקבים. היא מחייכת אליי עם העיניים הכהות והקטנות שלה, נושקת
לי על הלחי בשפתיים כווצות, מתיישבת, ומבליטה את החזה. "אז מה?
איך לחזור הביתה?" היא שואלת, בוחנת את הסביבה ומדליקה סיגריה.
אצלי כרגיל... ההורים מודאגים, מחר על הבוקר לבנון, אבל חיים,
את יודעת. מה אתך? את נראית שונה, הסתפרת או משהו?

היא מתחילה, מדברת, נושפת, שואפת, נושפת, צוחקת, מגלגלת
עיניים, זורקת מבטים, נוגעת, ומדי פעם מוציאה אנחות קלות של
"עייפות" - משהו שנשמע יותר כמו התחלה של אורגזמה. היא ממשיכה
לדבר, עוטפת את עצמה בתמימות, ובכול הזדמנות דואגת לשבור את
הקרח עם איזה הערה שמעלה לי חיוך מגורה. אז מה את אומרת?
נעוף?... רוצה אלי? יש לי אחלה סרט וויסקי... נראה לך? "בכיף,
איך שבא לך, רק הבטחתי לחברה שלי שאני אדבר אתה אחר כך, אז
שיהיה קצר".

טל אוהבת וויסקי ואוהבת סרטים ואוהבת אינטימיות ואוהבת לשחק,
אבל הכי היא אוהבת את חברה שלה.
היא "מכורה אליה", ככה היא אומרת. בטלפון אחד ממנה החיוך עולה,
והעיניים נוצצות. אחרי שבועיים בלעדיה אתה לא תצליח להוציא
ממנה חצי חיוך במסיבות, ארוחות גורמה, אורגיות המוניות, ובכול
ההנאות האפשריות שתספק לה. בלי האהובה שלה היא בעולם שלה,
מנותקת, אפורה, סגורה.

אנחנו נכנסים, מתיישבים, אחרי 2 כוסות היא כולה מתמסרת, עדיין
עצורה, לא מתביישת להגיד לי "אל תגזים, מותק, אל תתחיל אתי"
באותה נשימה עם החיוך החושני הזה. הפלאפון מצלצל, היא מתבלבלת
ומוציאה אותו מהתיק, אפשר לראות את הציפייה בעיניה כשהיא מביטה
במסך.

"מתוקה שלי איך התגעגעתי...אני כבר חוזרת..." היא אומרת לי,
מפנה את המבט ויוצאת
מהדלת. והיא לא תחזור, ואני לא מאוכזב. ככה היא, "רק שלא תפתח
ציפיות" היא אומרת, והכול בחיוך.