חלמתי על איזה אחד.
זה היה הלילה הארוך בחיי, הלילה שחלמתי.

אני הייתי בחלום והייתי אמיתית, השיער שלי היה לא מסודר והיו
לי אלפי פנים.
וכל הפנים היו שלמות, כולם היו יפות.
החלום היה אפוף צבעים בהירים המתעלסים עם צבעים עזים ויוצרים
טשטוש, על סף העיוורון ממש.

ראיתי אותי עומדת שם ואני ילדה קטנה.
זכרתי משהו משם, משהו הרגיש כמו רגע של עכשיו, רק בילדות.
אהבתי, פשוט עמדתי איפשהו בטשטוש ואהבתי את הצבעים.
הפה שלי נפתח ונסגר, נופפתי כמו אוטיסטית בידיים.
רקדתי ריקוד מיוחד.
ריקוד אחד.

פתאום בלי קשר ככה באמצע החלום, היה קצר לא מתוכנן.
התחשמלות של הכל, המערכת חטפה זעזוע.
אני עומדת בחלום, עם אומץ לא מודע.
רוקדת בצבעים ולא מזהה את החשש, לא שמה את ליבי לזרם המרטיט.
ואז אני רואה אותו.
אנחנו קופצים אל תוך סירה והכל סביבנו מים.
מים מופלאים צלולים וירקרקים, מים נעימים.
אני יורדת מהסירה ואני בתוכם, אני איתם, הם מלטפים לי את
העור.
אני נוגעת בהם אבל הם לא מוחשיים, הם מחליקים ממני ונוטפים
מוסיקה רכה.
צינה נקייה ואהבה בפשטותה.
אני שוטפת אותו במים הבוהקים, מלטפת איתם את הגוף שלו, אני
מלטפת אותו מאד.

ואז משהו כואב לי. אה כן! - כואבת לי הבטן!
היא כואבת לי חזק, אני נופלת.
והראש מתפוצץ, נשבר על הרצפה לרסיסים.
מיליוני חלקיקי מח קטנטנים תופסים את האוויר.
והאוויר נחנק, כל האוויר של החלום.
אין צבעים, הכל הופך אפור.
חוץ ממני. אני פתאום עומדת שם באור סגול.

ואין סירה ואין מים, יש רק אור סגול.
הכל סגול.
לי יש רגליים ארוכות ופנים של ילדה.
העיניים האלה שראיתי איתם עוד כשהייתי קטנה.
ואני רוקדת ריקוד ארוטי מיוחד, ריקוד אחד.

אני עושה אהבה עם אלפי אנשים.
כולם מתלטפים איתי ונוגעים - לא נוגעים.
בחורות יפות בכל הזנים מלקקות את גופי, רוקדות איתי והצבעים אט
חוזרים.
בחורים משפשפים בליבי איברים.
אני מוצצת וטועמת, אוכלת וקוצפת את כל הסוגים.
עושה עם כל הלב, בכל עוצמה אפשרית.
הם מתפתלים, מתערבבים, מתפוגגים אל תוך האור ונעלמים.
הם נעלמים לי.
ואני נעלמת גם.
איפה אני?
איזה "משהו" בחלום עוד מחפש אותי.

מה זה?
"מיכלי? את כאן?"
יש תחושה מפוחדת בחלום, מסתורין עותק נשימה.
כמו ברכבת הרים, כשהלב מחסיר פעימות.
אבל ה"משהו" הזה הוא לא מפוחד, הוא גם לא באמת מחפש.

כשמתחילה לכאוב הבטן, אני מגלה אותה, ואז אותי.
הנה אני עומדת שם, וכואבת לי הבטן.
מה שכן - אני עומדת, לא נפלתי או משהו.
אני עומדת שם עדיין כמו ילדה קטנה.
אני מסיטה את העיניים לצד, ומחייכת לו.
מנופפת ל"משהו" ששם לשלום.
הוא רק הסתכל.
לא הרגשתי נעלבת, בחלום.
זו הייתה אי הבנה, לא נאבדתי - פשוט היה חושך.
או שלא היה אור.
והוא - רוב הזמן הוא רק הסתכל עליי, אבל אני הרגשתי כוכבת.
הצבעים התעלסו יצרו משולשים מטושטשים.
החלום היה ארוך ואני הייתי שם.
רוקדת בשבילו ריקוד מיוחד.
ריקוד אחד.