כשאת שוקלת טון וחצי כמוני הרבה פעמים, גם אם בפנים את בחורה
עדינה ורגישה מחבקת עצים, הסובבים אותך מתייחסים אליך כאל
בהמה. ובינינו, יש מידה כלשהי של צדק ביחס הזה שלהם. גם אני,
למרות היותי בחורה עדינה, מסבירת פנים וחיוכים לכל עבר, בשלב
שבו יש אוכל בסביבה הקרובה שלי, מאבדת את הצפון ומתחילה להעלות
גירה כאילו אין מחר. סנדביצ'ים נעלמים מידית, סטייקים 300 גרם
נעלמים לאחר שניות ספורות, התוספות - תפוחי אדמה, פסטה, אורז -
לא מספיקות להגיע לצלחת וכבר נעלמות, תרנגולות נסות על נפשן,
יקבים ויצרני גבינות סוגרים קופה, החקלאים בצפון מדווחים על
הכנסות שיא, הדייגים ביפו משפצים את הבתים שלהם והכול כי
התיישבתי לאכול צהריים. אין מה לעשות, בהמה צורכת הרבה אוכל.
הרבה. אז את עושה פרצוף של "מצטערת אבל אני ממש רעבה מהדיאטה",
מזמינה סורבה פסיפלורה לקינוח, לוגמת בקבוק דייאט קולה גדול
וכוס תה חלש עם מעט לימון בלי סוכר. בהמה.
סיבה נוספת לכך שכולם מיחסים אליך כאל בהמה, היא המקום האין
סופי שאת תופסת מסביבך. בתור סטודנטית לא יכולתי להרשות לעצמי
לנסוע לאוניברסיטה באוטובוס. ראשית הנהג לא תמיד בטוח שאני
עוברת בדלת ולכן הוא תמיד מנסה לשכנע אותי לחכות לאוטובוס הבא.
שנית, אם כבר עליתי לאוטובוס, אני חייבת שני מקומות צמודים
ופנויים כי עם מושב אחד אני ממש לא מסתדרת. בשבע וחצי בבוקר
אין דבר כזה, שני מושבים צמודים פנויים באוטובוס ותמיד הייתי
מבקשת ממישהו לעשות לי טובה ולעבור לשבת במקום אחר. רק מהפחד
שאני אוכל אותו הוא עובר. היה שלב שהחלטתי שאני אעמוד את כל
הדרך באוטובוס רק בשביל שאני לא אצטרך יותר לבקש מאנשים לעבור
מקום, אבל אז איש לא עבר יותר במעבר באמצע האוטובוס. ויתרתי.
מונית לאוניברסיטה הייתה בשבילי הפתרון היחיד ההולם. לבד, על
הספסל האחורי. גם בשעורים באוניברסיטה תפסתי הרבה מקום. לשבת
על הכיסאות עם המגש ולכתוב, זאת לא הייתה אופציה כלל ועיקר.
ראשית אני לא נכנסת, ואם אני נכנסת אני כבר לא יוצאת. שנית,
מגש הכתיבה, אני לא יכולה להוריד אותו למקום. אין סיכוי. גם
לשירותים באוניברסיטה, רק שרותי נכים, אין לי מקום בתאים
הקטנים עם האסלות המיניאטוריות, אני צריכה ספייס, והרבה.
הבעיה האמיתית בלהיות בהמה זה לא הגודל, כמו שפשוט תכונות
האופי הבהמיות משתלטות עליך לאט לאט, ואת  הופכת להיות בהמה
בכל תחום אפשרי ולא רק בגודל. ראשית את אוכלת, הרבה, מהר וכל
הזמן. שנית את הופכת להיות לא מודעת למידות הגוף שלך וחופשי את
מפילה כסאות, שולחנות, אנשים ושאר דברים הנקרים לך בדרכך,
כלבים וחתולים נדרסים למוות אם הם לא זזים מספיק מהר וכדומה.
שלישית, וכאן הנקודה הבעייתית ביותר, בלית ברירה את הופכת
להיות וולגארית יותר ויותר. צעקות על עוברי אורח תמימים,
ויכוחים אין סופיים עם כל מי שרק אפשר והכול מתוך ההרגשה
המוחלטת שאת צודקת וכל היתר טועים. יש לנו, לבהמות, נטייה
לחשוב שאם אנחנו גדולות בגוף, זה בודאי גורם לכך שאנחנו גם
גדולות במוח, ולכן אנחנו משוכנעות שאלף, אנחנו יותר חכמות
מכולם, ובית, שבגלל שאנחנו שמנות, כולם מיחסים אלינו בהתנשאות
ואדנות, מה שכמובן גורם לנו להתנהג כך בדיוק, בהתנשאות ואדנות.
אבל אנחנו לא באמת גדולות יותר במח, זה לא שהמוח שלנו גדל ואין
לו מקום בגולגולת ובגלל זה לוחץ לנו, פשוט השומן מסביב לוחץ על
המח שלנו וככה יש לו פחות מקום. אישית אני מציעה לכל חברותי
הבהמות, בואו נרגע ונרד מעץ החכמה עליו החלטנו לטפס. ממילא הוא
לא מסוגל להחזיק את המשקל שלנו ואנחנו גם לא הכי חכמות שבעולם.
אני יודעת שבתור בהמה, אין סיכוי שמישהי מחברותי הבהמות, גם לא
אני, נקשיב לעצה הזאת, אבל לפחות אני מנסה להראות נכונות
לשינוי, להזיז את העולם ולו קצת, ואל תגידו לי "תקפצי והוא
יזוז", כבר ניסיתי.




שמנה.