האוטובוס עמוס עד אפס מקום
בנסיעה עירונית בשעת דמדומים
יושב מקובץ בין המון רב גווני בספסל אחורי
שריחות זוהמה באפי וטעם מר לי בפה

מסתכל בחלון מהרהר לאיטי
מחכה לשניה שארד ואנשום,
זהו הרגע בו הופעת למולי
לא ממשית, השתקפות על חלון
נעלמת חוזרת ושוב נעלמת

מנסה אך לשווא
לצוד את דמותך
על החלון בין ההמון
אך השמש, בוגדנית שכמותה
שינתה כיוונה
וקרניה שבורות מקרינות
פנים אחרות, המומות
הפנים הם שלי

זהו הרגע שהכל נעלם
הטעם, הריח חלף ועבר
ונותר רק חלון
עם דמות של מלאך
חלון הזדמנות
רכה, חיננית, רוכנת קדימה
כשחיוך קטן, כמעט לא נראה
מעטר את פניה

זהו הרגע שהזמן נעצר
הרגשה של שלמות,
הבנה של מה תפקידי
האוטובוס נעצר וירדת מהר
נעלמת בין המון הנוהר בלי כיוון

זהו הרגע שהיה לי הכל
הו הרגע בו איבדתי הכל

לכל המתעניינים:  באופן מפתיעה פגשתי את אותה הבחורה שוב כמה
שעות מאוחר יותר ואחרי כמה גמגומים לא ברורים באנגלית, שלי
(התרגשות) ושלה (היא הייתה מקסיקנית, חדשה בארה"ב), יצאנו לסרט
ואחרי שבועיים התחתנו... סתם, האמת שהיה לה חבר והיא גם לא ממש
הבינה מה רציתי ממנה, אבל לא נורא.