בצעדים מהירים וקצובים היא הולכת. אני רוצה להגיד לה "תאטי
קצת, את מפסידה את הכל". יש עוד דברים לראות בדרך, יש עוד
מילים להגיד, יש לנו את כל הלילה לעבור. אבל אני שותקת, וגם
היא. היא כבר שלושה צעדים לפניי ואני מגבירה מהירות ומנסה
לעמוד בקצב שלה. אני יודעת שזה חסר סיכוי. היא ואני עובדות
במהירות אחרת לגמרי. רק רעש הנעליים על הקרקע והנשימות המהירות
גם כן שלה. נראה ששום דבר שאני אגיד לא יעכב אותה. אז אני
שותקת ומתרכזת בהליכה. ימין שמאל, ימין שמאל. היא תמיד שלושה
צעדים לפניי. בכל נקודה על האדמה שאדרוך היא כבר דרכה לפניי.
כמה מטאפורי שאני נמצאת מאחוריה תמיד. אולי הייתי צריכה לתת לה
ללכת לבד. אולי זה מה שהיא רצתה. אולי זה מה שהיה טוב לשתינו.
אולי אני אעצור ואתן לה להפוך את השלושה צעדים לשישה, ואז
לתשעה וכך הלאה עד שהיא תגיע. ואז אני אמשיך בקצב שלי, אמצא
נקודות חדשות על המדרכה לשים את סוליות הנעליים שלי. רמזור.
אדום. היא עוצרת. אם לא הייתי כאן היא הייתה ממשיכה מבלי להניד
עפעף. אבל היא מפסיקה את השלשות שלה ומחכה לי. אולי באמת היה
עדיף אם הייתי נשארת ונותנת לה ללכת לבד. לא עושה לי טוב לראות
אותה מחכה בגללי. ואולי בשבילי. אני לא יודעת. בגללי, בשבילי,
עבורי. זה מאוד מבלבל. רק שניות בודדות ואז ירוק.

אני מנסה אבל ללא הועיל, היא כבר שלושה צעדים לפניי.