היא, העיניים שלה, כבר לא כמו שהיו פעם. הן קצת כואבות, קצת
שורפות, קצת אדומות. אבל בעיקר הן דומעות ואפילו לא קצת,
דומעות הרבה. כל הזמן. כבר נהיה לה קצת יותר קשה לזהות אנשים
כשהיא פוגשת אותם, הפרצופים נמרחים, זכרונות מתערבבים והיא כבר
לא בטוחה כל כך עם מי היא מדברת.
לאט לאט הכל הופך לכתמים של צבע, נוגעים אחד בשני, נמרחים אחד
על השני ומכסים את העולם שפעם יכלה לראות מבעד לעיניה. עכשיו
זה כל מה שנשאר לה, תערובת צבעים לא ברורה שמלווה אותה בכל
מקום שאליו היא מסתכלת. רק בלילה כשהיא עוצמת את עיניה הכל
נהיה שחור, לפחות דבר אחד נשאר הגיוני. היא כבר לא מזהה את
הבית, את המשפחה, את הכפר והיא כבר בכלל לא בטוחה שהיא עדיין
שם. ערב אחד היא לא מצאה את הדרך חזרה הביתה ונשארה לישון
בחוץ, כשהתעוררה בבוקר הבינה שזה בעצם כבר לא משנה. הכל ממילא
נראה אותו הדבר. הכל זה רק כתמים צבעוניים חסרי משמעות.
היא התחילה ללכת, לאט לאט, צעד צעד, מתרחקת מביתה. או שבעצם
היא מתקרבת אליו, היא לא בטוחה, אבל בכל מקרה היא הולכת, עד
אשר תמצא את שליבה מחפש.
יום אחד שלוות ההרים התחלפה בהמולה סואנת. קולות ורעשים שלא
הכירה החרישו את אוזניה. בכל מקום שאליו פנתה שמעה רק צעקות
וצפירות, יללות ונהמות. היא, שגדלה בשקט הכפרי בהרים, לא הייתה
רגילה למהומה שכזאת. היא ניסתה לברוח אך לא הצליחה למצוא מקום
בו תוכל להסתתר מהרעש הנורא. ימים ולילות היא שוטטה בניסיון
להימלט מהרעש אך הוא לא עזב אותה. עד שנשברה.
היא התיישבה על הרצפה וחיכתה שמשהו יבוא ויציל אותה מהרעש
הנורא.

כבר כמה ימים שהוא רואה אותה יושבת באותה פינה לצד הכביש.
טומנת את פניה בין הברכיים ומתעלמת מפניותיהן של עוברים ושבים.
מדי פעם מישהו זורק לה כמה רופיות, אבל היא אפילו לא מתאמצת
לאסוף אותן והילדים לוקחים הכל. בגדיה קרועים, עורה מלוכלך,
רגליה חבולות, אך עדיין יש בה משהו שגורם לו להסתכל עליה כל
היום. כל יום הוא עומד מחוץ לחנות שלו ובוהה בה, הוא היה רוצה
לראות את פניה אבל היא לא מרימה אותן. מסקרן אותו לדעת למה היא
שם. מסקרן אותו לדעת אם היא יודעת שהוא שם, מסתכל עליה, אבל
הוא לא יכול לשאול.

הגוף שלה חלש, היא לא אוכלת, לא שותה ולא זזה מהתנוחה העוברית
בה היא נמצאת כבר כמה ימים. המוות קרוב למדי, היא חושבת. עוד
מעט יגיע מלאך המוות ויחזיר אותה לשקט של הכפר בין ההרים.
והנה, הגיע המלאך. הוא אוחז בשתי זרועותיה ומקים אותה מן הכביש
המטונף. היא כמעט קורסת בשניה הראשונה שהיא נעמדת על כפות
רגליה, אך הוא תומך בה ומחזיק אותה בכל כוחו. הוא כורך את
זרועו סביבה ומתחיל ללכת. הוא בא לקחת אותי, להחזיר לי את
השקט, היא חושבת, והולכת לצידו. הוא לא מדבר, היא לא מדברת. הם
הולכים זה לצד זה כבר כמה זמן ולאט לאט מבלי שאפילו הרגישה
הרעש נעלם. אין יותר צעקות, אין יותר צפירות, רק גל של שקט
שממלא את ראשה.  היא שומעת דלת נסגרת, ועכשיו דממה. אין הגה
באוויר, רק היא והוא. הוא מסתכל בפעם הראשונה על פניה, מתקרב
אליה ומחבק בכוח את גופה. היא נרתעת, אך כעבור שניה היא מתמסרת
אליו ונצמדת אל גופו. היא מלטפת את פניו, מריחה אותן, נושקת
להן.
באצבעותיה היא מחפשת אז אוזנו ומשמצאה היא מקרבת אליה‭
‬את‭ ‬שפתיה.‭ ‬אני‭
‬אוהבת‭ ‬אותך,‭ ‬היא‭
‬לוחשת. אבל‭ ‬הוא,‭
‬האוזניים‭ ‬שלו,‭ ‬כבר‭
‬לא‭ ‬כמו‭ ‬שהיו‭
‬פעם.