בלילה שמורן טסה הרגשתי מוזר. זה בא לי בהפתעה. לא יודע
להסביר, אולי פשוט הרגשתי שהיא תחסר. לא היינו בקשר משהו בשנים
האחרונות, אבל כבר איזה חצי שנה שכול פעם נראה לי שהקשר חוזר
לימי הזוהר שלו, לפני שכול אחד מאתנו עשה את הטעויות שלו. הכול
התחיל כשהיא פתאום חזרה לקיבוץ, שוחחנו קלות בערב שירה ההוא של
גיאצ'וק במצפה, ערב ראש השנה, אותו ערב שהחברה (לשעבר) לא
שוכחת לי עד עצם היום הזה. זה המשיך אח"כ כשהיא חזרה ממרוקו,
וביום של הבחירות החלפנו מבטים, ובערב שירה שזיו ארגן היא
אפילו לקחה את הטלפון ואמרה שתקפוץ לבקר, והיא גם באה פעם אחת
ויחידה לבקש עזרה, עזרתי, נתתי את כול מה שיכולתי. בכול מקרה
באותו לילה עבדתי. בהפסקה היא באה להגיד שלום, להיפרד, לדבר
וגם להביא איזה משהו שאני אביא למישהו. זה היה חודש אחרי
שנפרדתי מהחברה ושבועיים אחרי שהתאהבתי באחרת, או בעצם להפך.
לא חשוב. איחלתי טיסה נעימה.
בכלל, באותם ימים הרגשתי מוזר, תקוע. לא מצאתי את עצמי, או כמו
שחבר יקר שלי, שגם אתו אני לא ממש בקשר בשנים האחרונות, היה
נוהג לומר: "אתה אבוד", למרות שאין מה להתרגש הוא אומר את זה
כול הזמן ולכולם. אבל הפעם הרגשתי שהוא צודק. עבודה, קריירה,
כסף, חיים, גר אצל אמא, פרידה קשה מהחברה הותיקה - הרגשתי שאין
לי כלום, כלום לא מסתדר לי, לא הולך. בטח שלא רץ.
בבוקר שאחרי הלילה הקשה, נפשית ופיזית, לילה לבן ארוך ומפרך של
עבודה, ומחשבות כמובן, קיבלתי החלטה. צריך להתחיל להזיז
עניינים, נוסעים ליום הפתוח במכללת עמק הירדן שעל גדתה הדרומית
ביותר של הימה המכונה בפי רוב - כינרת. שם של כוסית יש לה.
לשמחתי הרבה מצאתי שותף למסעי, לגבי השמחה שלו אני לא בטוח.
ההחלטה הבאה שהתקבלה הייתה שלו והיא הייתה די גורלית, לפחות
לגבי השעון המעורר שלי, ואל תשאלו אותו כי הוא התעצבן, גם ככה
הוא די מפודח ממה שקרה. באותה החלטה הוחלט שהולכים לישון איזה
שעה - שעה וחצי, ואז יוצאים לדרך. זאת הייתה אחת ההשכמות הכי
קשות שהיו לי בחיים, ולא, לא הייתי ג'ובניק, וכן, כן הייתי
קרבי 3 שנים, ועוד חצי מתוכן בשטחי עזה הכבושים, לשעבר. השכמה
כול כך קשה אחרי שינה של שעה ו 13 דקות בערך שהשעון מעורר שלי
טרם התאושש ממנה, הוא חטף כזאת כאפה מצלצלת, מסכן נשברה לו אחת
הרגליים, ומאז הוא צולע.
יצאנו לדרך, לא לפני שביררתי עם אבא של מורן, אותו פגשנו בדרך,
שהיא הגיעה בשלום לשדה התעופה. כול הדרך לכביש הראשי עברו
מכוניות וסימנו בידיים כול מיני סימונים, אתם בטח יודעים על מה
אני מדבר. עד שבאחד הרכבים נמאס לי, אז פשוט העתקתי את הסימון
שלו, זה עבד. הוא עצר, בחור נחמד מהקיבוץ, הכרתי אותו אבל הוא
לא אותי, הכי טוב. לא ברור לי לאן הוא התכוון לנסוע, גם שותפי
לדרך לא הבין, זה היה נראה כטרמפ קצר, אבל הוא עשה את כול
הפניות הנכונות בדרך וכעבור חצי שעה כבר מצאנו את עצמנו בשערי
הקמפוס, מאושרים בחלקנו. טרמפ טוב, הכול טוב. היום הפתוח היה
בהחלט נחמד ומעניין, אבל כרגע זה לא מעניין, או רלוונטי.
בסיומו הזמנו חבר טוב להצטרף לטבילה בכינרת. זה לא היה פשוט,
מסתבר שהחוף שהוא רגיל ללכת אליו הוקף באותו היום ממש בגדרות
תיל שלא היו מביישות את גדר ההפרדה של עזה, והייתי שם
להזכירכם, אז נאלצנו לטפס מעל שערים, להסתנן דרך עמודים ולזחול
תחת גדרות, והכול כמובן בזריזות ובשקט מופתי של פושעים, מסיגי
גבול מקצוענים, עד שהגענו אל הנחלה. לא בדיוק. המים היו די
ג'יפה, יכול להיות שזה קשור לאיזה צינור שהיה בסמוך מאוד, מדי,
אלינו וממנו זרמו כול העת מים אל מימייה הלא צלולים גם כך של
הכוסית העונה לשם כינרת.
מסע הפשיעות נמשך כשהגענו לקיבוצו של חבר טוב, חנינו את הרכב
ובמקרה מימין לנו, או משמאל, תלוי לאיזה כיוון הסתכלנו, נפרס
לו שדה אבטיחים גדול, יפה ובשל, מוכן ומחכה רק לנו, כאילו קורץ
לנו ומסמן באצבעותיו השמנות, בואו קחו ילדים יפים, רגע לפני
הקטיף. אז העמסנו כמה. בקטנה. והכול כמובן בזריזות ובשקט מופתי
של פושעים, מסיגי גבול מקצוענים. אמא שלי וגם זאת של יוד,
שותפי למסע ולפשע, מקהילת המודיעין, אומרת: "מים גנובים
ימתקו", ועדכון שמגיע אליי זה עתה גורס שגם גימל, עוד אחת
מהקהילה, ומשלנו, קיבוצניקית לשעבר, מאשרת את המשפט, אבל לא,
אצל דוקטור הופמן, זה עם הבעיות שליטה בווליום (אבחון של
סאונדמן), במשפחה אומרים: "מים אסורים ימתקו", ולך תתווכח אתו,
תשאלו את גימל איזה מסוכן זה יכול להיות, אז אמרנו לו בסדר,
ויוד אמר שהוא יחזיר תשובה מדויקת וחותכת אחרי חג שבועות,
השמועות אומרות שהוא הולך לבדוק את זה במילון של אבן - שושן
הכול יכול.
אבל אנחנו לא מקצוענים, לפחות לא בפשיעה. למעשה קשה לי להאמין
שאפשר, בכול העולם, למצוא ולחבר חבורה של שלושה בחורים צעירים
שהמרחק ביניהם לבין הפשע כה גדול, ילדים טובים. למרות שנראה לי
שהיינו יכולים להיות חבורת פושעים מצחיקה, לא יוצלחית כזאת,
אבל נחמדה, כזאת שגם אם היו תופסים אותה היו מוותרים לה, ואולי
אפילו נותנים לה על הדרך עוד איזה אבטיח, או לחילופין עוד שעה
במימי החוף הסגור. הייתי מרחיק לכת ואומר שיש מצב שהיו נותנים
לנו את המפתח לשער. נחמדים. ובחוסר המקצועיות שלנו ואי
היוצלחיות שמנו את האבטיחים בתא המטען, וכן, הוא ננעל כשהם
בפנים נאבקים בחום הכבד שהתפתח מאחורי המנעול.
יש לנו בקיבוץ מוסך, אבל הוא היה סגור, בכול זאת היה כבר יום
שישי, עמוק עמוק בצהריים. הפסד שלהם, כי אמרנו שמי שיעזור לנו
"יזכה" באבטיח, אומנם מיוזע קמעה, אבל אבטיח, ועוד גנוב ככה
שהוא אמור להיות מתוק, לפחות לפי המשפט.
מזל שהקיבוץ שלנו בנוי על גבעה, וכולו עלייה אחת גדולה. כלומר
בדרך כלל זה ממש לא מזל, ואפילו סיוט, אני כותב ונזכר בעלייה
עם מדי הדקרון, צבא, חאקי, נשק בהצלבה על הכתף, תיק גדול עמוס
כביסה על הגב, אוגוסט, אחרי חודש בעזה. אבל הפעם, מה אומר ומה
אגיד, זה שיחק לטובתנו, כי יש בקיבוץ תרבות של נהיגה על
טוסטוסים, אופנועים, אופניים ושאר דו גלגליים, ולכן יש עוד
מוסך במיוחד בשביל החבורה הזאת. בעל המוסך הוא דרום אפריקאי,
אני חושב, לא לתפוס אותי במילה, בבקשה, בן אדם חביב בסה"כ, לא
תמיד ולא לכולם, אבל הוא באמת בסדר, ואפילו בנעוריי הראשונים
עבדתי תחת חסותו, ולמדתי ממנו דבר או שניים על העולם הזה. את
הרוב שכחתי כי עבר הרבה זמן וזיכרון זה לא הצד החזק שלי. בעיקר
אני זוכר את התרבות שהייתה חלק מהווי המוסך והיא שהצעירים,
וכן, אני ביניהם, היו חוטפים מכות לעיתים תכופות מהבוגרים, סוג
של חינוך, למצוינות כמובן. בכול מקרה היה פתוח אצלו, נכנסנו,
בשורה התחתונה מבלי להרחיב יותר מדי בפרטים טכניים, והיו כאלה
בשפע, הוא עזר לנו מאוד והבעיה נפתרה. הוא "זכה" כמובן באבטיח
הכי גדול, יפה ומרשים, ובהחלט הגיע לו. וכמובן שגם אנחנו לא
יצאנו בידיים ריקות "וזכינו" לשמוע ממנו סיפורים בלי סוף.
כנראה שכמו שאנחנו היינו צריכים את עזרתו, הוא היה זקוק לנו
ולאוזן הקשבת שלנו, רצה קצת לדבר, לשחרר קיטור. וכשהכול הדדי
אז הכול יותר קל ונפלא. עיקר הסיפורים סבבו סביב מותה של כלבת
הבוקסר החמודה והנאמנה שלו לפני כשבוע. אני זוכר שהיא הייתה
גורה קטנה, בימים שהייתי עובד תחתיו.
אחרי כול זה הייתי חייב לנוח קצת במזגן על הספה הלא כול כך
נוחה שלי, בערב עוד ציפה לי תיק בגודל בינוני, יום הולדת לאחי
הגדול, עושים על האש, זה כבר הפך לנוהל קבוע, חלק מהתרבות של
המשפחה. ומי הכי צעיר אם לא אני, וכן, אני מופקד על האש והבשר.
הגיעו למרפסת המשפחתית כול מיני חברים מכול מיני סוגים וגילים,
כולם פחות או יותר התאחדו סביב ערב שירה קטן, שמח ובעיקר
ספונטאני, עוד סוג של תרבות שנהוגה במחוזותינו לאחרונה. ערב
השירה התנדנד על הגבול הדק שבין מירי מסיקה לאביב גפן בואך
שלום חנוך, ובעודי כותב שורה זאת פתאום אני מבין איזה הרכב
מעולה ומהפכני העליתי פה, חייבים לנסות ולשים אותם על אותה
במה, שילוב מנצח, עליי. היא תביא את הקול והבימתיות, בתוספת
הגאוניות והחספוס שלו, הנוכחות והמילים, אוי המילים, של שלום.
וכן, כמובן היה שם גם מאיר, והרבה, כמו תמיד.
יותר מאוחר, כשכבר החשיך, ואפילו כמעט האיר, כי היה ממש מאוחר,
התגלגלנו כאילו מתוך חובה למסיבת רגאיי בקיבוץ השכן ממערב, זה
שיש לו גם איחוד וגם מאוחד. היו שם כול מיני יצורים מגניבים עם
רסטות וכובעים ג'אמייקה סטייל. גם אני לבשתי אחד, אבל לא מאותן
סיבות, פשוט לא הספקתי להתגלח בחסות היום המפרך שעברתי, אז
הסתרתי את הקרחת, במה שהתברר מאוחר יותר כטעות, כי את הבוקר
שלמחרת פתחתי עם צרור פצעים קטנים, כאלו שבאו להישאר ולתקוע
יתד, אשר עיטרו לי את המצח. כנראה הכובע לא נושם טוב או שהיו
עליו פשפשים, אחרי הכול הוא נקנה אי שם ברחובות ברזיל "הנקיים"
למשעי, או בעצם בכלל בבוליביה, שם יותר גרוע, מי זוכר, אני
השבוע "חוגג" שנתיים בארץ. היינו במסיבה, שסלוגן אפשרי לה
הוא:
"from Jamaica to the world, with love!!!''. היא הייתה פחות
מוצלחת מקודמתה מלפני חודשיים, ולכן היינו בה פחות זמן, חתכנו
מהר יחסית, היו לכך בטח כמה סיבות, אבל החבר שבא אתי סיכם את
ההבדל ביניהן במשפט אחד קצר: "היום אין פה את מורן שתחזיק
אותנו". נפל לי האסימון. לא חשבתי שזה יקרה כול כך מהר, עברו
רק 24 שעות, והיא כבר חסרה. אתם רואים שלא טעיתי, הייתה לי
סיבה, ולכן, אכן, כן, בלילה שמורן טסה הרגשתי מוזר.