שלמה היה ילד מיוחד, לפחות ככה אמא שלו אמרה לו. הוא היה תמיד
מעדיף להציג את עצמו בלי להוסיף את ה"מיוחד" בסוף השם. זה היה
קצת מביך אחר כך להסביר לאנשים שהסיבה היחידה שהוא מיוחד זה
בגלל שאמא אומרת.
שלמה היה ילדה קטן בן 35. כל בוקר היה קם בסביבות השעה 6 מתקלף
ממיטת היחיד שלו כדי לצחצח שיניים במשך 5 דקות (בהמלצת רופאי
השיניים כמובן), ולרדת למטה לשתות ולאכול ארוחת בוקר מזינה
מבית היוצר של אמא בע"מ. כן, שלמה עדיין גר עם ההורים.
כשנולד גילו אצלו בעיה בדרכי הנשימה, מה שהתפתח מאוחר יותר
לסינוסיטיס ולא יותר, אבל בשביל אמא של שלמה הוא היה מקרה סעד
שצריך לטפל בו.
בגלל זה שלמה לא התנשק בכלל, הוא פחד שלא יצליח לנשום מהאף,
ואם כן יצליח אז יצא לו צליל של נחירה, דבר שבטח יביך את מי
שתסכים לנשק אותו. שלמה לא התגייס, אמא שלו פחדה שלא יצליח
לנשום באוהלים של צה"ל ושהבנים באוהל יצחקו עליו. הוא הסכים עם
אמא שלו אבל בסתר ליבו תמיד חלם להתגייס לקרבי, אפילו היו לו
נעליים גבוהות שמצא ברחוב וכומתה שקנה מריקושט. לפעמים היה שם
חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית ומכנסיים תואמות בתוך נעליים
גבוהות, את הכומתה היה שם על הראש, עומד מול המראה ממלא את
החזה שלו (שהיה כחוש ורזה) באוויר ומצדיע.
ככה שלמה הרגיש גברי יותר. האמת היא שהוא אף פעם לא הרגיש
גברי. הוא תמיד הרגיש כאילו גבריות זה משהו שפסח עליו בדורות
ואם אבא שלו היה חי הוא בטח היה מתבייש בו.
הפעם היחידה ששלמה הרגיש שהוא מתקרב לגבריות הייתה שהלך לירדנה
הזונה כדי להרגיש מה זה אישה.
ירדנה הכירה את שלמה, ידעה עליו שהוא מפחד מהצל של עצמו
והחליטה להיות נחמדה. היא לקחה אותו אחורה איפה שבדרך כלל
הייתה עובדת. שלמה התרגש הוא הרגיש את הלב שלו פועם חזק בתוך
החולצה שהייתה רופפת יותר מדי. ירדנה התחילה להוריד את החולצה
שלה, ואמרה לשלמה להתפשט. שלמה הגיע עד לתחתונים שירדנה כבר
הייתה ערומה מולו. הוא הסתכל עליה והרגיש שהוא מתחיל לחייך.
עמד לו והוא התרגש. ירדנה התחילה להתקרב אליו והוא הרגיש בחילה
שמתחילה בתחתית של הבטן, שירדנה נגעה בו הוא הרגיש התכווצויות
בבטן ובגב ושהוא חייב להתכופף, הוא נפל על הרצפה והקיא על
נעליה של ירדנה, שהתחילה לקלל אותו למרות שהבטיחה שתהיה
נחמדה.
שלמה רץ הביתה בוכה. "איזה מין גבר אני?" חשב לעצמו "אפילו
לעשות אהבה עם מי שכולם עשו אני לא יכול". שלמה לא אהב לומר
סקס.
יום למחרת הוא לא הלך לעבודה כי לא הרגיש טוב, לפחות זה מה
שהוא טען, האמת היא שהוא פחד להוציא את הראש מהכרית.
שלמה עבד בחנות חיות, יחד עם החבר הכי טוב שלו יהושוע התוכי.
יהושוע הגיע אליו בכלל בשם ג'ק מאיזה משפחה שמאסה בו, היא
סיפרה לשלמה שג'ק כל הזמן צווח ותולש לעצמו את הנוצות, שלמה
אמר שהוא לא וטרינר ולא יודע איך לטפל בחיות, את המשפחה זה לא
עניין במיוחד הם רצו להיפרד מהתוכי והשאירו אותו לשלמה.
שלמה התחיל לדבר אל ג'ק בחנות (שהייתה לרוב ריקה מאדם או
מחיות) ושינה לו את השם ליהושוע. יהושוע התגלה כמקשיב מצוין
וצווח רק כאשר ראה את שלמה סוגר את החנות, לכן שלמה התחיל לקחת
את יהושוע איתו גם הביתה. יהושוע הפסיק לתלוש לעצמו את הנוצות
ושלמה שמח. אמא של שלמה שנאה את יהושוע "הציפור המסריחה הזאת",
אמרה, "מביאה רק מחלות". שלמה דווקא חשב שהיא מביאה שמחה אבל
לא רצה לריב עם אימו, גם ככה היא הייתה אישה חולה.
יום אחד בדרך חזרה מהעבודה ראה את ירדנה, שלמה הרגיש את הבחילה
מתחילה שוב אבל החליט להלחם בה. הוא הלך לחנות פרחים הקרובה
וקנה זר של חרציות (כי הן היו במבצע) הוא צירף פתק "סליחה
שלכלכתי לך את הנעליים, למען האמת הן מאוד יפות. שלמה" והגיש
את הזר והפתק לירדנה בצירוף חיוך שמופנה בעיקר לרצפה.
ירדנה התעצבנה שראתה את הזר. "בשביל לבלות צריך לשלם", אמרה
בזמן שהיא תולשת את הפתק מהצלופן של הפרחים. שלמה כבר מחק
ממזמן את החיוך מהפרצוף הוא הרגיש מטומטם לעמוד שם עם עם הכלוב
של יהושוע, מול זונה שצורחת עליו באמצע הרחוב, תוך כדי שהוא
מושיט לה זר פרחים, מהסוג הזול.
ירדנה התחילה לצחוק. שלמה הסתכל אליה מופתע, "חוש הומור יש לך
חומד, אל תדאג לנעליים הם בסדר". שלמה חייך חזרה. ירדנה הושיטה
יד ללחי של שלמה. "יש לך כאן משהו מותק, שנייה אני אנקה" שלמה
הרגיש את היד שלה על הלחי שלו והחיוך שלו רק גדל. הוא הרגיש
פרפרים בבטן ועמד לו שוב.
"אני אוהב אותך" אמר.
ירדנה הפסיקה לחייך את היד היא הזיזה מהר מאוד מהלחי שלו.
"מותק. מה אתה..." שלמה לא שמע את מה שירדנה אמרה הוא זרק את
הזר על הרצפה וברח עם מהמקום תוך כדי שהוא בוכה ויהושע צווח לו
בכלוב.