למה? למה מגיע לי לקבל כאלו חלומות מחורבנים? זה יכול מאד
לפקשש את כל סדר היום. "גיא מותק!"- קראה אלי נועה מהקצה השני
של הכיתה ונופפה בזרועות החסידה שלה-"בוא לשבת איתנו!". באתי
וישבתי. מסתבר שלשי היה חלום מאד מעניין, וגם שירי וגם נועה
ישבו , מרותקות לסיפור." ואז ירדנו בדיזנגוף ופגשנו את ניר
טרטר, נו המכוער מאינפקציה". נועה צחקקה -"איזה מהמכוערים?".
שי עשה פרצוף נעלב ונפל אחורה על סלעיה עם פרחים. כמובן ששירי
ונועה ישר רצו לבדוק מה שלומו. "שי?.."- שאלה שירי בקול מודאג
במקצת. נאנחתי ולחשתי לתומר-"תגיד, אתה לא חושב שאחרי כ"כ הרבה
זמן היא כבר אמורה לדעת שהוא עושה בכוונה כדי למשוך תשומת
לב?". הוא הנהן וקם אליו.
שי ניער את חולצתו ופתח אותה, כביכול בשביל להוציא את כל האבק
מהעור שלו. בנקודה הזו אני הלכתי לשירותים. נדחקתי בין שני
ערסים ששמו ג'ל,והתבוננתי בפני המיוזעים במראה. השפרצתי על
עורי קצת מים ונכנסתי לאחד התאים. פתאום, בלי להתכוון, התחלתי
לבכות. אני לא בחור קשוח, בכלל לא, אבל זה עדיין נדיר למדי
שאני בוכה. פתאום הרגשתי שהכל נסדק. אני פתאום מבין את תומר,
ששומר על שתיקה רוב הזמן. מאד קשה לנסות לתפוס אור זרקורים
כלשהו כשיש לך אישיות כמו שי לידך. הדמעות זרמו על פני בשטף,
וגם יבבות פרצו מגרוני. די, אני כזה נקבה. המשפחה שלי לא מדברת
איתי. הכל מאז שהברזתי לאבא שלי מהנסיעה לניו יורק. אפשר להגיד
באותה מידה שאני גם די מתגעגע אליהם. ופתאום זה נגמר. כמו
בפתאומיות שזה התחיל. הדמעות התייבשו והפסקתי לייבב. יצאתי
מהתא וגרדתי בראש, שוטף פנים בפעם השניה באותו יום, ובכלליות
מרגיש די חרא. אבל כידוע אני לא בן אדם שישאלו אותו למה הוא
נראה כאילו דרסו את אמא שלו, אז פשוט הפנמתי את זה. בניתי חיוך
סימפטי על פני ויצאתי מהשירותים. "אתה בסיסט"-אמרתי לעצמי-"
התפקיד שלך זה להיות רקע". פתאום התעורר בי יצר הרע. חזרתי
אליהם ובדרך "בטעות" עיקמתי את הקרסול ונחתתי על המדשאה בחבטה
רמה. הבחנתי בראשה האדמוני של נועה מסתובב לכיווני , וחוזר אל
שי. נראה עליה שהיא מתלבטת. בעודי מרוכז בנועה , התחלתי להרגיש
כאב מתפשט בחזי. ראיתי את המגפיים הגבוהות של תומר רצות
לכיווני. הוא הרים אותי לאט לאט. היה לו הרבה כוח בידיים. טוב
נו, הוא מתופף, זה לא היה אמור להפתיע אותי במיוחד. אבל עדיין,
איכשהו לא יכולתי לתאר לעצמי שנפש עדינה כמו תומר יכולה להיות
כ"כ חזקה פיזית. "גיא"- פתאום שמעתי אותו חורק בלחש-"אני מעריץ
אותך". התבוננתי אל פניו החיוורות ושאלתי בפשטות "למה?". הוא
לא ענה.כבר התחלתי לחשוש שאולי למעשה הוא כבר מאס בדיבור וחזר
לשתיקה המקודשת שלו, אך לפתע הוא חרק שוב."אני מעריץ אותך כי
ניסית. ניסית לקבל את הספוטלייט שאתה רוצה מנועה".  רק עכשיו
שמתי לב כמה שהוא בעצם חכם.אפילו לא טרחתי לשאול איך הוא ידע,
כי יש לשתקנים דרכים לדעת. פתחתי את פי בשביל לשאול עוד שאלה,
אבל אז התעורר בי פחד שימאס לתומר מהשאלות שלי, ושתקתי. חזרנו
אל כולם. נועה סובבה את ראשה אלי, ובתנועה מאד מבלבלת, שנראתה
כאילו גופה רוצה ללכת לכיוון אחד ועיניה ותשומת ליבה למקום
אחר, היא פנתה אלי. היא ליטפה את חזי הכאוב והתבוננה בי במבט
אמהי, מלא חמלה. "זה עדיין כואב?"- היא שאלה ושערה הבהיק עם כל
תנועה שלה. "עכשיו זה כבר קצת יותר טוב"- אמרתי והצמדתי את ידה
לחזי. חייכתי אליה את החיוך האמיתי הראשון שלי מזה שבוע,
ונשקתי בחטף על לחיה. היא חייכה  שנית והסתכלה אל תוך עיני.
פתאום היא עטתה מבט מרוגז וחזרה לשי בלי מילים. שי קם והתיישב
לצידי . "אני מצטער"- הוא אמר ואסף את תלתליו הזהובים בגומיה-"
אני באמת מצטער, על מה שעשיתי לך ולתומר". הסתכלתי בפניו .
גרוני צרב מדמעות ועיני האדימו.
"תודה". אמרתי וחייכתי. "תודה".