אני סגול אני כבר לא יכול לנשום, עוד לפני שיצאתי לעולם הבנתי
את משמעות המוות.
עוד לפני שידעתי צבעים כבר ידעתי שאני אהיה סגול ברגע שאצא
החוצה, ידעתי שאמא תדע את סודות המוות והאובדן עוד לפני שהכירה
אותי, אני בטוח שאם היא הייתה מכירה אותי היא הייתה אוהבת
אותי. אני מרגיש את זה.
אבל אני כבר מרגיש שאני מת, הקירות החמימים סוגרים עליי, עוד
מעט ואחנק למוות, אבל עוד מעט ואראה את פנייך, אפילו אם אך
לקצת, כי אני אמות ברגע שאצא, האור הלבן הזה, והצעקות הללו
גורמות לי לבכות בראשי, תראי אמא איזה ילד מוכשר יש לך, הוא
יודע לבכות בראשו עוד לפני שלמד לבכות באמת.
אמא, את חושבת שאם אשאר בחיים אני אוכל להסתדר? אני כבר עכשיו
מרגיש קצת בחוץ, את יודעת, שונה מכולם. אני נוגע בפניי ואני לא
מרגיש אותן, אני אפילו כמעט ולא רואה, רק מעט. אמא, זה טבעי
שהשפה שלי חתוכה? זה טבעי שאני מקומט?
אמא, למה את בוכה? אני סגול? אני מת? למה את בוכה? למה הם
מרחיקים אותי ממך... אמא? את לא אוהבת אותי, נכון? נכון...?
אמא, את חושבת שאני מת. אמא, אני לא יכול לראות, משהו מכסה את
עיניי, אמא הוא שם את ידו על פי, אמא אני לא יכול לנשום, אמא
הצילי אותי, אני לא רוצה למות, אמא... אני אוהב אותך. אני לא
רוצה למות, לא כשטעמתי את טעם החיים. אמא אני... אני כבר לא
רואה שום דבר. אמא, אני חושב שאני מת.